כמו איזושהי תקלה קוסמית נוראה, ספירת הזמן שלנו בבוקר 7 באוקטובר התאפסה, והחיים שלפני כאילו נבלעו אל חור שחור. בגלל זה כולנו זוכרים מה עשינו ב־6:30 של השבת ההיא, הרגע שבו נולדנו מחדש. כאנשים, כישראלים.
קצת מוזר להסתכל על תמונות וסרטים מהימים ההם, לפני שנולדנו. איך נראינו נאיביים, צעירים. איך לא נתנו מספיק תשומת לב לאלו שאורבים.
בתוך אין־ספור התיעודים, שכמו לופ מתמקדים ברגע המפץ, הוקרן בליל שבת, ב"חדשות שישי" של כאן 11, הסרט "בלדה לעוזבי הקיבוץ" של יוצרת הדוקו שירלי ברקוביץ, שנותן רטרוספקטיבה של עשור על כמה מאנשי קיבוץ כרם שלום, שהמציאות הגיעה אליהם ואלינו רכובה על אופנועים וטנדרים.
זה סיפור שלא רק מלווה, בנגיעות, את הגיבורים בכמה מרגעי הדרמה של העשור האחרון, צוק איתן, ההסלמה של 2018, חרבות ברזל, אלא מפגיש ומעמת אותם עם היקום שלפני, עם מה שחשבו, עם האנשים שהיו. סיפור שכאילו נע על ציר זמן של שני גלגולי חיים.
אז יש את טל, שנפצע בסג'עיה ב־2014 כשלחם בגדוד 13 והיום שותה בירה במלון באילת, הרחק מהבית. "שימי את השוט עם הבירה מצוק איתן", הוא מבקש מהבמאית, והיא שמה. ויש את מור, המוזיקאי שכתב באחד משיריו בעבר "כאן גרנו בכיף ילדים ופצצות, גדר חשמלית וחומה מבטון, מה כבר יכול לקרות?" את יכולה להשמיע, הוא אומר לבמאית, והיא משמיעה.
ויש את דניאל, שפעם היה מת לפגוש את האנשים בעזה שרוצים שלום, והיום מדבר על סרטן שחייבים לעקור מהגוף.
ויש את השכנות ברוריה וגאולה. הפחד שלי, אומרת גאולה לברוריה, כשהיא רק עוברת לכרם שלום לפני חמש שנים, הוא שיצוץ מחבל מתוך מנהרה וייקח את הילד. והנה הן היום, מכות על חטא.
גיבורי כרם שלום כאילו מביימים את הכתבה, לפעמים את המציאות. והמצלמה שם רק להיות, בלי להתערב. קול הבמאית אפילו לא נשמע. רסיס רגע מאז, רסיס רימון מהיום.
אירועים שמייצרים שבר, ומחלקים את החיים ללפני ואחרי, הם טראומתיים. חלק מההתמודדות זה לנסות לחבר את הרצף. לאחות לתמונה.
ובאמת, ב"בלדה לעוזבי הקיבוץ" אתה מסתכל, רואה אותם אז והיום, חושב על עצמך, אז והיום, עושה סיכום כזה: הזדקנו, השמנו, התפכחנו. פעם שמחנו. והיום עיניים פעורות, בתוכם שני צלבי כוונות.
ואחרי כל זה, אתה לא יכול שלא לתהות: מה מחכה לגיבורי כרם שלום ובעצם לכולנו בנקודת הזמן והדוקו הבאה? מה ישתקף מבעד לאישונים שלנו, עזבו עשור קדימה, עוד שבוע?
בקטנה
אז אתמול בערב התקיימה מסיבת עיתונאים משולשת נוספת של נתניהו־גלנט־גנץ, ולראשונה, בין שלל השאלות שעלו, ראש הממשלה לא נשאל על עניין האחריות. אז מצד אחד אולי טוב שהסוגיה הזו, לעת עתה, בזמן הלחימה, מאחורינו. ומצד שני, עצוב שלא שמענו את מה שראוי כל כך היה שנשמע. ובכל מקרה, בהתגלגלות האבולוציונית של הסוגיה, נדמה לי שאנחנו בשלב ההשלמה.
