אנחנו שלושה אחים - אלעד הוא האמצעי ואני הכי צעירה. הוא חקלאי במקצועו, וחבר בצוות הכבאות של הקיבוץ - איש מאוד קהילתי, קיבוצניק אמיתי, ששותה בירה עם החבר'ה בפרלמנט של שישי. והוא גם דוד מסור, שלוקח את כל האחיינים למשחקים של מכבי חיפה ולטיולי בר־מצווה בחו"ל. חנה, אמא שלנו, היא פנסיונרית של מערכת החינוך בקיבוץ, שגידלה דורות של ילדים בתינוקייה. היא אישה חברותית מאוד, תמיד מתעניינת בכולם, תמיד שואלת לשלום כל מי שהיא רואה. היא אדם מכיל ומאכיל, במיוחד עם הילדים והנכדים - אנחנו תמיד רבים איתה שלא תיתן להם יותר מדי ממתקים, ואז היא מעבירה להם מאחורי הגב. אני מבטיחה שכשהיא תחזור אני לא אריב איתה על זה יותר, שתיתן להם כמה שהיא רוצה.
בשבת ההיא, ב־6:30, אלעד - חבר מזכירות הקיבוץ וצוות הכבאות - כתב בקבוצת הווטסאפ של האחים שיש אזעקות, ואחרי 20 דקות שיש מחבלים שנראים כמו חיילים ומסתובבים בקיבוץ. ואז התחילו עוד ועוד הודעות בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ מאנשים ששורפים להם את הבית, והם מתחננים לעזרה - אבל אף אחד לא בא. עד שהצבא הגיע, אחרי שמונה שעות, כבר לא נשאר אף מחבל בקיבוץ - הם הספיקו לא רק לרצוח, לחטוף ולבזוז, אלא גם לפנות את הגופות של המחבלים שנהרגו בקרב מול כיתת הכוננות.
אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה. את אבא שלנו, רמי, מצאו ירוי בממ"ד, ואחרי זה התפרסם סרטון של חמאס שממנו גילינו שאמא נחטפה. על אלעד אנחנו יודעים עוד פחות: הוא שלח לנו הודעות קוליות ששומעים בהן יריות והוא אומר שצריך לשמור על חוסן. כשהתקשרתי אליו ב־9:45 והוא פשוט אמר לי 'כרמית, אני לא יכול לדבר איתך, יש אצלי מחבלים בבית'. וזה הדבר האחרון ששמענו ממנו.
חייבים להציל את כל מי שעוד אפשר - אמא שלי, אח שלי וכל שאר החטופים. הם בחיים, ואין להם זמן. ממשלת ישראל צריכה לעשות הכל - ומהר. עכשיו. הם לא ישרדו שם. המחדל הזה קרה במשמרת של הממשלה הזו, והיא חייבת לפעול לתקן את זה. לא יכול להיות שהניצחון הצבאי יהיה מעל החטופים בסדר העדיפויות - אין ניצחון בלעדיהם".
משפחות חטופים ונעדרים המעוניינות להשתתף בפרויקט: yediot.oct@gmail.com
