שחר אהוב,
קצת קשה לנו להיפרד, אז אנחנו מתנצלים מראש אם נפסיק מדי פעם כדי לנשום.
המחשבה על פרידה ממך נשמעת מופרכת כל כך, הזויה. הילד המתוק, המצחיק, שהכניס כל כך הרבה חיים למשפחה שלנו, שכבש כל אחד ואחת מאיתנו בחיוך אחד, הולך מאיתנו.
שחר, לפני קצת יותר משלוש שנים הפכת לחלק בלתי נפרד מאיתנו. האח הקטן של נויה לפתע הופך להיות החבר של נגה, של נגית. הנער שהיה עדיין בתיכון, שהעז להתחיל עם החברה של אחותו הגדולה, כי רק אתה יכול להעז לעשות כזה דבר. עם הישירות שלך, הכנות, הנכונות לדבר על הכל בלי להעמיד פנים. ואיזה זוג מהמם שהייתם, איזה זוג יפה. הכי חמודים שאפשר, עם שמות החיבה המתוקים והקולות המצחיקים, כשהייתם מדברים האחד לשני. אהבת אמת, מצאתם האחד את השנייה צעירים וזה היה ברור שנועדתם האחד לשני.
ואנחנו לא מעכלים עדיין, שחר, שאתה, האיש הכי אופטימי שיצא לנו להכיר, הכי שמח והכי טוב לכולם, אתה כבר לא פה. כמה תמכת בנגה כשיאיר נפטר, כמה תמכת בשחר ויובל, האחים שלה, שהיו גם כמו האחים שלך, בכולנו. תמיד שם. אנחנו זוכרים כל רגע וכל שנייה ממך. את השבתות שלך איתנו, את העַל הָאֵשׁים שהשקעת בהם כל כך, את הבישולים, התבלינים ואיך ידעת בדיוק איזה פלפל חריף יתאים לאיזו טחינה, וכמובן איך להוציא את הסטייק בשנייה הנכונה ולחתוך אותו כמו שרק אתה יודע.
היית איש עם ערכים, עם אידיאולוגיה. אהבת את המדינה הזו ורצית לשרת בקרבי. ואני חששתי שתשרת בדובדבן כמו אביך, כמוני, כי מסוכן שם. והלכת לצנחנים והיה לך קשה, לפעמים מאוד קשה, אבל לא נשברת, כי המילה הזו לא קיימת אצלך במילון.
ואט־אט חלפו להם החודשים וככה גם אתה הצטרפת למשפחה שלנו. בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, בכל מפגש, בכל אירוע. דורון, ליאת, ענבר, נויה וסהר הפכו למשפחה שלנו. לחלק מאיתנו. וכל חודש שחלף גם קירב אותך ואת נגה לשחרור מהצבא ולטיסה למזרח. רצית להתגייס לשב"כ אחרי הצבא, וידעתי שגם לשם תגיע. אבל קודם כל לטוס עם נגה למזרח.
ביום חמישי, 5 באוקטובר, הגיע היום המיוחל. יצאת לחופשת שחרור. למחרת עוד חגגנו בארוחת ערב מצחיקה וטרפת, כמה מפתיע, סטייק. אהבת לטרוף את החיים שחר והיה בזה משהו מדבק, משהו שהכניס בנו נעורים, תום, שחוק. למחרת החלה המלחמה עם האויב הארור הזה ואתה הוקפצת. כשמרב הראתה לך את הסרטונים הראשונים משדרות, אמרת שלא יכול להיות ושזה פייק. אבל אז הגיע מהצבא הטלפון שהקפיץ אותך ומרב אמרה לך שאולי לא תצא מהבית, כמעט התחננה. ביקשה שאולי נעשה משהו שלא יאפשר שתחזור לצבא, כי לא רצינו שתיכנס לעזה. אבל אתה לא הקשבת למרב או לאף אחד אחר. החלטת שאתה חייב לחזור לצבא, לחברים מגדוד 101.
כמה ימים לאחר שהחלה המלחמה הגעתי אליך למפלסים, בדרך לא דרך. כשהתקשרתי אמרת את ה"מה הולך" הקבוע שלך. וגם שם, אפילו שם, כשהמכוניות השרופות מסביבנו, מחבלים בשטח ורקטות נוחתות, המשכת לצחוק על הכל. סיפרנו למשפחה על "חופשת השחרור המושלמת" שאירגנו לך בקיבוץ מפלסים, עם בריכה ועם חוגים ואפילו עם מסאז' בערב. אבל באותו ערב הייתה לכם היתקלות שבה חיסלתם חוליית מחבלים שניסתה לחדור שוב לקיבוץ.
ומאז היית עמוק בלחימה. התקשרת לספר שלא תהיה זמין יותר, עד שלפני שבועיים בערך יצאת להפוגה קצרה והתקשרת כשהיינו כולנו ליד הטלפון. הבטחת שתחזור הביתה בשלום ושנתראה עוד מעט. ביקשתי ממך לא להסס ולפגוע בכל מי שצריך לפגוע. רק שתחזור אלינו ונחגוג. הספקת עוד לראות את ההורים, ליאת ודורון, ואת נגית שלנו, שאותה אהבת כל כך, איש יפה ומצחיק שכמוך. הרמת אותה באוויר גבוה־גבוה עם כל השרירים האלה שלך ועם המדים הטקטיים שכל כך שמחת לקבל. וזהו. וכך זה נגמר, שחר.
מאז לא שמענו ממך, עד לטלפון מאביך דורון ביום שבת. והבנו שאם אבא שלך מתקשר בשבת אז קרה משהו. אבל לשנייה אחת עוד קיווינו שאולי רק נפצעת, שאולי אתה פצוע קל, או בינוני, או קשה, אבל משהו שייתן תקווה. אבל זה נגמר. באבחה אחת נעלמה התקווה ונותרנו, שחר, עם חור ענק בנשמה. עם ילד פלא שלא ישוב אלינו עוד, עם אהבה שיש רק בספרים.
אנחנו אוהבים אותך כל כך “שחר פ”, ככה קראנו לך, אנחנו מבקשים סליחה שלא עצרנו אותך, שלא התעקשנו מספיק. בבקשה תשמור עלינו מלמעלה, בבקשה תשמור משם על נגית שלנו.
