אני: הפעם נקרא את הסיפור על ליבי והכלבה?
תמר: כן. אבל, אבא, תגיד, למה הם שונאים אותנו?
אני: הם לא שונאים, הם ממש אוהבים. הם מציקים, כי הם רוצים להיות איתכן.
תמר: אבא!!! לא נועם ויונתן. ההם שנלחמים בנו, החמאס והחיזבאללה, וכל מי שאמרת, נו... איראן וכל הקבוצה שלהם.
אני: חחח, אני ממש עייף. שאלה טובה, לא בטוח שאני בטוח בתשובה. בגדול, כי אנחנו יהודים והם לא רוצים שנהיה פה. הם טוענים שלקחנו לפלסטינים את האדמה, אבל זה לא ממש ככה.
תמר: אבל סיפרת לי שגם בעוד מקומות יש מי שלא ממש בעדנו עכשיו, זה הכל בגלל האדמה הזו? מה חשובה אדמה כל כך?
אביגייל: כן, אפשר לחלוק.
אני: ניסינו לחלוק, אנחנו ממש רוצים שלום ולהסתדר איתם, אבל כל פעם שהתקרבנו לשקט ושלווה הם שוב ניסו לפגוע בנו, ולנו אין מקום אחר.
תמר: אנחנו ממש מעט, היהודים, באמת ניסינו לשלוט בעולם?
אני: לא, אנחנו כנראה באמת מיוחדים. יש בנו אור כל כך חזק, שאפילו שאנחנו מעט קשה להם להתמודד איתו, הם באפלה. עכשיו אפשר לקרוא על ליבי.
תמר: מחר אבא, אני עייפה.
הכותב הוא אב לשישה ילדים, נוהג להקריא להם סיפור לפני השינה ולשוחח על המצב
