העונה הראשונה של "הכתר" הייתה נהדרת. שילוב בין אופרת סבון לדרמה היסטורית. הבעיה היא ש"הכתר" הצליחה יותר מדי, וברגע שסדרה מתאהבת בעצמה היא תמיד מידרדרת. למרות זאת, לקראת העונה השישית הייתה תחושה שהנה, עכשיו, כשמתחילים להתעסק באירועים שכולנו מכירים כמו מותה של הנסיכה דיאנה, אולי הסדרה תתרומם שוב לגבהים ותחזור לימיה היפים אי שם ב־2016. אך החלק הראשון של העונה השישית שעלה לאחרונה מאכזב בגדול.
התחושה היא שיוצרי הסדרה כל כך התלהבו מזה שהם יכולים לעסוק במותה של הנסיכה דיאנה, עד שהם החליטו לערבב את כל הז'אנרים בעולם. מדי פעם העונה הזאת מתחפשת לסרט דוקומנטרי, עם אנשים שמדברים למצלמה במשך יותר מדי זמן, מדי פעם היא קומדיה שטותית על אישה מפונקת שעושה חיים באתרי נופש יוקרתיים בצרפת, ומדי פעם היא אופרת סבון עם מהלכי עלילה לא הגיוניים.
אפשר לחיות עם חוסר הגיון תסריטאי (נוותר על הספוילרים), אבל אי־אפשר לחיות עם סדרה שמקבלת כל כך הרבה ונותנת כל כך מעט. אם כבר "הכתר" היא אופרת סבון, אז שתלך עם זה עד הסוף ותעשה דברים מעניינים (או מופרעים, תלוי איך מסתכלים על זה), כמו לגרום לצ'רלס ודיאנה לחזור להיות ביחד. אבל בכל פעם שיש מצב לטוויסט מעניין, הסדרה עושה מיד סיבוב וחוזרת לספר את הסיפור לפי העובדות ההיסטוריות היבשות, כנראה כדי לא לעצבן את מעריצי בית המלוכה ואת צופיה האדוקים של הסדרה, שאחרי כל פרק עושים לה בדיקת עובדות מקיפה כאילו מדובר בעצם בתחקיר של "עובדה".
אז במקום שנראה את צ'רלס ודיאנה עושים קאמבק קטן (לצופה הממוצע ממש לא אכפת אם זה לא קרה במציאות, הוא יודע שהוא צופה בסדרה בנטפליקס), רואים אותו קורא עליה בעיתון - ואז רואים אותה קוראת עליו בעיתון. בסופו של דבר, המהלך הדרמטי המתבקש והרצוי לא מתבצע כדי שברשת לא יתרגזו מ"עיוות ההיסטוריה".
לכן, "הכתר" נראית ברגעים רבים כמו הסדרה "יורשים" מינוס המודעות העצמית. סתם סדרה על אנשים עשירים שעושים דברים שאנשים עשירים עושים בסרטים (מגיעים לכל מקום במסוק כי אין עוד כלי תחבורה בעולם, ובשאר הזמן נמצאים על יאכטות מפוארות), ומדברים כמו שאנשים עשירים מדברים בסרטים ("איפה את מתכוונת להעביר את כל הקיץ?" נשאלת דיאנה, כי כידוע אנשים עשירים נודדים ממקום למקום לפי עונות השנה).
לא היו דיאלוגים עצלים כאלה בעונה הראשונה, גם לא בשנייה. לפחות אנחנו מקבלים הצצה לאיך נראית סדרה שמפחדת מהמעריצים שלה. ו"הכתר" לא סתם מפחדת, היא ממש רועדת מפחד ממה שיגידו עליה. ככה לא עושים סדרת מופת.
בקטנה
סימנים ראשונים לכך שהתרגלנו לשגרת המלחמה: לא כל הפרסומות נפתחות ב"ביחד ננצח" או בקריינות דרמטית שמתחילה עם "בימים אלה". חלק מהפרסומות חזרו למכור מוצרים בצורה רגילה לגמרי, בלי סיסמאות מלחמתיות. היעד הבא: להפסיק לקרוא לשידורי החדשות אחר הצהריים "משדר מיוחד". אף אחד לא פותח את הטלוויזיה בשעה 16:00 ומצפה לראות על המסך את "היפים והאמיצים".
