"כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה". כך כתב נפתלי הרץ אימבר לפני 145 שנים. ואני תוהה מה הוא היה כותב היום. כל כך הרבה נפשות במדינה שלנו בהומייה נוראית כבר למעלה משישה שבועות.
אמהות בוכות על ילדיהן, ילדים בוכים על הוריהם, סבים וסבתות מבקשים שייקחו אותם אל תוך הרצועה ויחזירו את הנכדים התמים שלהם - ילדים בני שלוש, שמונה, עשרה חודשים! שנמצאים מתחת לאדמה. בקור, ברעב, ובנפש הומייה ומותשת.
15 שנה שאנו חווים חיים בלתי נסבלים בעוטף ישראל. עוטף ישראל, כן, כי אנחנו המעטפת של כל אחד ואחד מהיישובים במדינה הזו - אנחנו שומרים עליכם. שומרים על ירושלים, תל־אביב, ראש־העין, מודיעין, עמיקם ועוד. בלעדינו זה היה אתם. אליכם היו פורצים לבתים. אתם הייתם נשארים 30 שעות ארוכות בממ"ד עם הצרכים שלכם עליכם. אתם הייתם צריכים לשים יד על הפה של הבת הקטנה שלכם כדי שהמחבלים לא ישמעו. אתם הייתם צריכים לרוץ יחפים על פרגולה בוערת. אתם הייתם צריכים לקחת כדורי הרגעה, לתהות איך אמא שלכם מצליחה לישון מתחת לאדמה עם קלסטרופוביה קשה ומאובחנת ובלי תרופות.
אנחנו עוטפים אתכם. סופגים בשבילכם. מספרים לעצמנו סיפורים ציוניים, אידיאולוגיים. משקרים לעצמנו שאתם שומרים עלינו כמו שאתם שומרים על עצמכם. כבר למעלה מ־15 שנה.
התקווה שלנו מתחילה ללכת לאיבוד. בבקשה תוכיחו לנו אחרת. בבקשה תוכיחו לנו שאנחנו יכולים להיות עם חופשי בארצנו. בארצנו שעליה שמרנו במשך כל כך הרבה שנים.
במרחק של פחות משעתיים מכאן יושבת אמא ושרה לילדה הקטנה שלה את התקווה, מתחת לאדמה הבוערת בעזה. היא לוחשת באוזנה "עוד לא אבדה תקוותנו". היא מחכה לכם. היא סומכת עליכם. הן סומכות עליכם! שתחזירו אותם לארצן, להיות חופשיות בארצן.
