שישה בני העדה הדרוזית נהרגו. שישה גיבורים. שישה ישראלים. שישה פטריוטים. המלחמה עדיין לא הסתיימה, וכבר עכשיו ברור שהתרומה בדמים של הדרוזים למאבק הלאומי החשוב ביותר של ישראל מאז מלחמת השחרור גדולה יותר מחלקם באוכלוסייה. לרגעים, גם בשנה האחרונה, בעקבות מחאת טורבינות הרוח ברמת הגולן, היה נדמה שהברית מתערערת. חבל שהיינו זקוקים למלחמה כדי לדעת שהברית הזאת קשורה גם בעבותות של הקרבה.
ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. הדרוזים לא מערערים על כך. אבל זו גם מדינת כל האזרחים שנאמנים לה ותורמים לה. זה לא חדש. זה בדיוק מה שנאמר במסמך המכונן של מדינת ישראל: "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".
לא היה שום צורך לגרוע משהו ולא היה צורך להוסיף. חוק הלאום לא חיזק את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. להפך. הוא רק פגע. הרי מהותה וזהותה של מדינת ישראל מעוגנות לא רק בהחלטת החלוקה של האו"ם ולא רק במגילת העצמאות, אלא גם בחוקי היסוד. ומרגע שנחקק חוק הלאום, הערעור על הזהות והמהות רק התגבר.
דבר אחד אסור לעשות. אין צורך בחוק מיוחד לדרוזים. נכון, הם ראויים לכל הכבוד והיקר. צריך לדון בתיקון מסוים של חוק קמיניץ. הוא גם הועיל, וצימצם את הבנייה הלא־חוקית. הוא גם הזיק, משום שחלק מחריגות הבנייה נבעו מתוך מצוקה אמיתית. כשקשה להשיג אישורים - פונים לבנייה בלתי־חוקית. כך שצריך לגלות נכונות וצריך לשנות, משום שמדובר בעניין כואב ומעיק שפוגע בעדה הדרוזית.
אבל חוק מיוחד לדרוזים עלול להיות טעות גדולה ביותר, משום שזה יהיה חוק מפלה. חוק שבו זכויות מוענקות בהתאם לשייכות לקהילה דתית או אתנית. ובעיקר, אסור לשכוח שדווקא בימים אלה מתברר שרוב ערביי ישראל מגלים נאמנות והזדהות. תנועת "עתידנא", שזכתה לאינספור השמצות והתנכלויות מההנהגה הערבית בישראל, מרימה בימים הללו ראש. חבריה ופעיליה, צעירים ערבים, רבים מהם בגילי תיכון, מתנדבים בחקלאות, בניקוי מקלטים, בתרומת דם, בבתי חולים. בשנים הקרובות, לפי שיחות איתם, רבים מהם מתכוונים להתנדב לא רק לשירות לאומי אלא גם לשירות צבאי.
מה שקרה לחרדים קורה גם לערביי ישראל. מוקדם לדעת מספרים או אחוזים. אבל ברור שכבר לא מדובר בבודדים. כבר היום יש ערבים מוסלמים שמשרתים בצה"ל. מדוע שיהיה חוק לדרוזים, אבל מוסלמים שבשירות צה"ל או שירות לאומי יישארו מחוץ לגדר?
"שכנים טובים גם בימים קשים" - זה השלט שתלו באזור שבו שוכנים יחד יישובים של ערבים ויהודים. היפוך גמור לימי מאי 2021. ברגעים הקשים ביותר ראינו את נהג ההסעות הבדואי, יוסף אלזיאדנה, שהגיע כדי לחלץ פליטים מפסטיבל נובה. הוא לקח סיכון ונכנס לאזור התופת. גורלו של אלזיאדנה שפר. הוא הצליח להעמיס שלושים במקום שמונה, חלקם פצועים, והסיע אותם לאזור מבטחים. הוא לא היה היחידי. עווד דראושה, נהג אמבולנס ערבי, היה בפסטיבל נובה כפרמדיק. הוא קיבל הוראה להתפנות. אבל הוא התעקש להמשיך לטפל בפצועים תחת אש. מזלו לא שפר עליו. הוא נרצח על ידי חמאס. ומה נגיד למסעד, עובד בתחנת הדלק ליד שדרות, שהסתיר 12 יהודים. חלק מהסיפורים עדיין לא פורסמו ברבים. ואם יום אחד יחולקו צל"שים על התנהגות אזרחית מופתית, יהיו ערבים ברשימה.
לא כולם. בוודאי שלא. הרי שמענו את ח"כ אימאן חטיב יאסין, שהכחישה את הזוועות שביצע חמאס. בינתיים היא חזרה בה. ושמענו את ח"כ עאידה תומא סלימאן, שמאשימה את חיילי צה"ל בביצוע פשעים. יש עדיין מסיתים ומדיחים שמזדהים עם חמאס ותומכים בטרור. הם נעצרים. וטוב שכך. אבל הם במיעוט. לפי סקר שבוצע ימים בודדים לאחר טבח חמאס, הביעו 80% מערביי ישראל התנגדות לחמאס, ו־75% הביעו נכונות להתנדב כדי לסייע לנפגעי הטבח.
קשה גם להתעלם מחלקם של ערבים מוסלמים בערוצי תקשורת מרכזיים בעולם. לא מדובר רק ביוסף חדאד, שמקדיש את עצמו לעניין גם בימים רגילים, אלא גם בדוברים נוספים ומצוינים, כמו מוחמד כעבייה, נאיל זועבי, יחיא מחאמיד או שאדי חלול, נוצרי־ארמי, סרן בצנחנים במיל', שעושה עבודה מדהימה עם ערוצי תקשורת זרים בצפון. ויסלחו לי אלה שפיספסתי. הם עושים עבודת קודש. הם יודעים שחמאס הוא לא התשובה. הוא הבעיה.
אז כן, העדה הדרוזית זקוקה לתמיכה ולהוקרה, וגם לחקיקה מתקנת, אבל לא לחקיקה מפרידה. אפשר וצריך לתקן את חוק הלאום, ברוח מגילת העצמאות. משום שדווקא עכשיו, כשיש סימנים לכך שרוב ערביי ישראל נמצאים בצד הנכון - אין שום צורך לנכר אותם. אין צורך להשאיר מחוץ לגדר את זועבי וכעבייה ומחאמיד וחדאד ועוד גיבורים לא־יהודים שהצילו יהודים. עשינו טעות עם חוק הלאום. אין צורך בעוד טעות.
אפשר וצריך לתקן את חוק הלאום, ברוח מגילת העצמאות. משום שדווקא עכשיו, כשיש סימנים לכך שרוב ערביי ישראל נמצאים בצד הנכון - אין שום צורך לנכר אותם