אז ליגת העל חוזרת למגרשים בסוף השבוע, למרות ההתנגדות של ארבע קבוצות - מ.ס אשדוד, בני־סכנין, בית"ר ירושלים והפועל חדרה, והפועל באר־שבע שנמנעה. אם קרוב לחצי ליגה לא ממש מעוניינת לשוב, כל אחת מסיבותיה, איך באמת ניתן להאמין שהליגה תשוחק בצורה ספורטיבית והרמה תהיה בהתאם לציפיות?
האם מישהו באמת רוצה לצפות בבית"ר, נטולת זרים, פוגשת את מכבי ת"א או מכבי חיפה, שמשחקות ומתאמנות בסגל מלא באופן סדיר לכל אורך התקופה? האם יש איזשהו ערך כרגע לליגה מלבד כיבוד החוזים מול כל נותני החסות, הטוטו וזכייני השידור השונים? ברור שהפתרון הפשוט הוא לחזור לשחק - מה שנקרא למצוא פתרונות תוך כדי תנועה - אף אחד לא הולך להתלונן, חלק מהמפגשים ירגישו בדיוק אותו הדבר (וזו לא מחמאה) ופשוט נזרום עד ינואר ושם כבר נסתדר. הייתי אומר שזה יהיה מעניין, אבל זה יהיה שקר. נו טוב, לפחות השם הרשמי של הליגה (ליגת 0:1 למי שלא עוקב) יקבל את החותמת גם על הדשא ועל לוח התוצאות.
וזה לא שאין אופציות נוספות, כאלו שיכולות לעבוד יפה מאוד - קיצור העונה וביטול הפלייאוף לדוגמה, ואז, תקשיבו לסטארטאפ, הקבוצה שתסיים ראשונה תזכה באליפות. מטורף, הא? גם דחייה של המחזורים שיישארו לחודשי הקיץ ודחיסה שלהם לתקופה קצרה יותר היא פתרון ריאלי - תקדים לזה קיבלנו בעונת הקורונה, כשהליגות שבחרו בכך, כולל כאן בארץ, שבו למגרשים אחרי כשלושה חודשים והצליחו לסיים את העונה בהצלחה. אפילו הצעתו של שר התרבות והספורט מיקי זוהר - על קיום טורניר עד ינואר כדי לייצר פעילות עד פתיחת חלון ההעברות - מפחידה ככל שתהיה, הייתה בתיאוריה יכולה לספק את כולם.
ברור שהרבה יותר פשוט להזדרז לחזור ולשחק כדורגל. הספונסרים לא ילחצו, זכייני השידור יוכלו למלא את לוח המשדרים כפי שהמינהלת התחייבה בחוזה מולה, השחקנים לא יציקו עם המשכורות, ונקבל איזו מנה הכרחית של אסקפיזם (מהספה בבית, כן? אוהדים לא מתוכננים לשוב בזמן הקרוב ליציעים). השאלה היא, האם זה הפתרון הטוב ביותר?
