קו אחד מקשר בין האירוע המביש, מעורר הסלידה שהתרחש אתמול בבוקר בוועדה לביטחון לאומי, לבין זה שהתרחש אתמול בערב, כשחלק ממשפחות החטופים שהוזמנו לפגישה עם קבינט המלחמה, לא הורשו להיכנס, מטעמים מגוחכים של מקום. והקו הזה הוא אדם שלא מפסיק להפתיע בחוסר כשירותו לנהל כל דבר - מדיון שצריך לבטל ועד למפגש עמוס רגשות עם האנשים הכי חשובים עכשיו במדינה - משפחות החטופים. בשני המקרים נתניהו מקבל ציון אפס.
כשנדמה שסאת הגועל התמלאה עד תום ועוד טיפה והכל יגלוש, אפשר לסמוך על חברי הקואליציה שיזכירו לנו שניתן לדחוס עוד, ותמיד יש מי שיעשה את זה. חיפשתי מילים נרדפות למילה גועל, ומצאתי כמה כאלה שהגדירו במדויק את תחושותיי אמש, כשנחשפתי לדיון בוועדה לביטחון לאומי, שדנה בקידום הצעת החוק להחלת עונש מוות על מחבלים.
בחילה, תיעוב, סלידה – את כל קשת התחושות האלה חוויתי כשהשיא, והיו כל מיני שיאים, היה בחיבוק שנתן (סליחה, כפה) איתמר בן גביר על גיל דיקמן, שבת דודתו, כרמל גת, נחטפה לעזה בשבת 7 באוקטובר. זה היה אחרי שבפתח הדיון פנה דיקמן בדמעות אל חברי הוועדה וסיפר על תחנוניו לשר לביטחון פנים, שלא יעשה הון על הסבל של משפחות החטופים, ושאת הדיונים האלה על עונש המוות ניתן גם לעשות ביום שאחרי.
אחרי הדיון פירסם בן גביר תמונה שלו כשהוא מחבק את דיקמן, או יותר נכון מושך אותו אליו בתנועה שלא מותירה מקום לספק שהחיבוק לא התקבל בברכה. אבל מה זה חשוב מה דיקמן מרגיש. ומה אכפת לבן גביר מהרתיעה שדיקמן חש, כשיו"ר המפלגה שדנה אתמול בחוק שעשוי לסכן את בת משפחתו - ניסה לחבק אותו. העיקר שאפשר היה לפרסם את התמונה ולכתוב מתחת: "אוהב ומחבק את משפחות החטופים".
ראינו בכנסת לא מעט רגעי שפל, ביניהם כאלה שלא יישכחו. אבל נדמה ששפל כזה, עליבות כזאת, פופוליזם נחות כל כך ועוד בשעה שנדרשת התעלות נפש – טרם ראינו. לראות את משפחות החטופים נאלצות להתחנן בפני הוועדה, לבכות מול המצלמות כשכל מה שהן מבקשות זה שיחכו קצת עם חוק שעלול לסכן את בני משפחותיהם, היה מרתיח, כפי שהיה שובר לב.
גילוי נאות: אין לי שום בעיה שאנשי חמאס שנכנסו לקיבוצי ויישובי העוטף וביצעו טבח, אונס, התעללות ועוד מעשים מחרידים שהנפש לא מסוגלת לשאת, ימצאו את מותם בעינויים קשים. שאיש מהם לא יישאר חי. אבל מי שהתנגד לדיון לא עשה זאת מדאגה לרוצחים אלא מדאגה למי שנמצאים בידיהם. בין היתר, המטה לביטחון לאומי, שקבע שהדיון מסכן את המשפחות, והמשנה ליועמ"ש לשעבר, רז נזרי, שטען שאין שום צורך בתיקון החוק הקיים, כי בחוק העונשין יש סעיף שדן במקרים חמורים כמו מתקפת חמאס.
מפלגת עוצמה יהודית הראתה אתמול לציבור הישראלי בדיוק מי היא. פרצופה התגלה אתמול במלוא כיעורו. מיו"ר המפלגה, שהתעקש לקיים את הדיון להכנת החוק לקריאה ראשונה, יו"ר הוועדה לביטחון לאומי, ח"כ צביקה פוגל, שהתבקש לבטל את הדיון בעיתוי הזה וסירב. ח"כ לימור סון הר־מלך, שזו הצעת החוק שלה שעברה בקריאה טרומית לפני כחצי שנה ומאז נבלם קידומה. וח"כ אלמוג כהן, שבתגובה לדבריו של חן אביגדורי שזעק שבמקום לדבר על הרג מחבלים צריך לדבר על הצלת חטופים, ובמקום לדבר על מוות שידברו על החיים, ענה לו כהן, "אין לכם מנדט על הכאב".
ואת הדברים האלה אמר כהן לאדם שאשתו ובתו חטופות בעזה כבר 45 ימים.
אבל תעזבו את אלמוג כהן. הוא בורג קטן. ותעזבו אפילו את בן גביר. יש רק אשם אחד בכל הסיפור שובר הלב הזה שהתקיים אתמול בכנסת, באצטלה שמדובר בענייני מלחמה. והאיש הזה הוא ראש הממשלה. אני טוענת באחריות שאין אף ראש ממשלה - בגין, שמיר, שרון, ברק, אולמרט ובנט – שלא היה יוצא מעורו כדי לבטל את הדיון שהתקיים אתמול בכנסת. אין אחד שלא היה שם את כל כובד משקלו כדי שלא ייעשה שום דבר שיכול להביא אסון על 236 החטופים בעזה. כי הרי מי לא מבין שאם בישראל דנים בעונש מוות למחבלים בזמן שאזרחים ישראלים נמצאים בשבי החמאס זה עלול לסכן אותם?
אז זהו, שמי שלא מבין, או שלא אכפת לו, או שהוא חלש מדי מול הקואליציה שלו, או שפשוט אין לו שום עניין לסיים את המלחמה הזאת - הוא ראש הממשלה. זה שלפני יומיים תקף בזעם את העיתונאים שבזמן מלחמה עסוקים בסקרים, בפוליטיקה קטנה. באיזה בוז וכעס הוא דיבר אליהם. וזה האיש שלא נושם אם אין לו איזה סקר שהוא יכול להתיישר מולו, האיש שכבר מיומה הראשון של המלחמה עוסק בפוליטיקה. שבזמן שהחיילים נלחמים בעזה, הוא דואג להכין תיקים לראשי הצבא או להכפיש אותם באמצעות מכונת הרעל שלו.
האיש הזה לא עשה דבר כדי לבטל את הדיון אתמול מהסיבה הפשוטה, שבן גביר חשוב לו יותר מאשר גיל דיקמן, חן אביגדורי או ירדן גונן. שידיהם של 64 חברי הקואליציה שלו חשובות לו יותר מ־236 החטופים.
כל ראש ממשלה אחר היה יוצא מעורו כדי לבטל את הדיון. רק נתניהו, ששרידותו ושרידות ממשלתו קודמים לכל, לא עשה דבר
