שלושה שבועות אחרי הניסיון הקודם והכושל, בקשת השיקו את "הכוכב הבא" ובכך העבירו את הטלוויזיה הישראלית לשלב חדש, שבו הריאליטי חי בצוותא עם השגרה הנוראה של המלחמה: לוחמים נופלים מדי יום; משפחות החטופים והחטופות עוברות עינוי ואף מושפלות על ידי שלטון אטום ומנותק; וקהילות העוטף העקורות כבר לא זוכרות איך נראה בית. מבחינת אבי ניר, מנכ"ל "הטלוויזיה של הישראלים" (הסלוגן המעודכן של קשת), את הכל אפשר לפתור עם קצת או הרבה איפור: שם אחר, שירים עצובים, הרבה חיילים, המון חיבוקים, מיליון "ריגשת". זה מתחיל ככה ויכול להימשך בקרוב עם קאמבק של גיא פינס.
"הכוכב הבא" לא זקוקה למאמץ יוצא דופן כדי להתאים את עצמה ככל הניתן - זה עדיין ריאליטי שצריך להכניס כסף - לדרישות המצב: הסנטימנטליות והקיטש הם חלק מהותי מהדי־אן־איי שלה. אסי עזר, רותם סלע, קרן פלס ושות' לא צריכים לעבוד קשה מדי: 30 שנות ערוץ 2 חינכו אותנו להתייפח עם המסך. עכשיו המטרה היא להוכיח ששלמה ארצי טעה: הוא שר ש"כבר יבשו עינינו מדמעות" והתוכנית תעשה הכל כדי לסחוט כל טיפה. כבר באודישן הראשון התברר שוב: "הכוכב הבא" היא חיל האוויר ובלוטות הבכי הן ג'באליה.
ייתכן שהטקס הזה ידבר להרבה צופים וצופות, שימצאו את הקתרזיס המיוחל ברצף בלתי נגמר של המנוני יגון, בליווי הבעות הפנים הכי עגומות בארסנל של עזר וסלע (הם לפחות באו מאומנים אחרי הפרסומות למותגים שהם מקדמים). הפלטפורמה החזקה של קשת לעומת היריבות בטח לא תזיק, גם אם ברשתות החברתיות עדיין ניכר שאין קונצנזוס, בלשון המעטה, סביב ההחלטה לשדר את התוכנית.
אבל בסופו של דבר, גם אם זורמים עם הלא־נורמלי החדש, "הכוכב הבא" ב"מהדורה מיוחדת" נופלת בין יותר מדי כיסאות: היא לא אסקפיזם מטעמים מובנים, שמותירים את נטפליקס ויתר שירותי הסטרימינג בתור שביל הבריחה האמיתי. היא לא תחרות מקצועית כי אפילו אסף אמדורסקי לא יכול להיות אסף אמדורסקי כרגע, וכל השאר מלכתחילה בעסקי הליטוף. היא לא אירוויזיון כי ישראל לא מסוגלת להימצא במקום רחוק יותר מבחינה נפשית, כך שכל מהות העונה ירדה לטמיון עוד לפני שיצאה לדרך. למעשה, היתרון היחיד של "הכוכב הבא" הוא שכל מי שצפה בה העדיף אותה על ינון מגל. כמו מתוקים, גם זאת סוג של נחמה.
בקטנה
בטקסט קצר ונטול מיליגרם של חגיגיות סיימה אתמול גאולה אבן־סער את כהונתה כמגישת "העולם הבוקר" בערוץ 13. ספק אם בכל הגלקסיה קיים עוד גוף שידור ותיק, שכבר הצליח לגייס מגישה מוכרת רק כדי לתפור סביבה את הפורמט שהכי פחות מתאים לכישוריה שלה; להשיג רייטינג שגם שקופית של אקווריום מסוגלת לספק; לשבץ אותה לתוכנית בפריים־טיים למרות הנתונים האיומים בבוקר; להיכשל גם שם באופן יותר צפוי מהפארסה של נבחרת ישראל במוקדמות היורו; ואז לסיים לגמרי את הקשר - והכל בתוך פחות משנה. אכן, הבועה הנינוחה שבה פעלה אבן־סער בשידור הציבורי התנפצה באחת ביקום התחרותי של הטלוויזיה המסחרית. אבל אם השמדת ערך הייתה אמנות, רשת היא לא פחות מפיקאסו.
