סופרים ומשוררים ישראלים, ביבליותרפסטים, מתמללים ומתרגמים החלו בפרויקט של תיעוד ו"עזרה ראשונה נפשית" בקרב ניצולי הטבח כבר בשבוע השני למלחמה.
תיעוד הסיפורים מתקיים מדי שבוע במתחמים של מפוני הדרום, במפגשים אישיים בין אלו שחוו את הטראומה לבין הכותבים והמטפלים, אשר מקליטים את הניצולים, מתמללים ועורכים את סיפוריהם ומחזירים להם אותם כטקסטים מעצימים. עד כה הם הגיעו לתעד את סיפוריהם של אנשי נחל עוז, כפר עזה, מפלסים, אופקים, ביר הדאג', רהט, קיבוץ אורים ועוד.
מאגר התמלולים והסיפורים הערוכים יישמר כמובן, וישרת את הקהילות, את מוסדות המורשת והאקדמיה ואת מוסדות המדינה, כחלק ממאגר ההסברה והזיכרון הפרטי, הקהילתי והלאומי של 7 באוקטובר. במקביל, העובדה שיש להם עם מי לחלוק את סיפוריהם מעניקה הקלה למי ששרדו את התופת.
מיטל קנה (44) מקיבוץ אורים, אם לילדים בני 14 ותשע, התראיינה לפרויקט. "אין אצלנו מיגון בגלל המרחק מהרצועה", סיפרה, "בשבת בבוקר יצא בעלי, יונתן, לרכוב על אופניים, ואנחנו התעוררנו לאזעקה. כשיונתן הגיע למושב פטיש, מחבלים ירו עליו ועל חבר שלו. בעלי נשרט ולחבר שלו הורידו שתי אצבעות. הם הסתתרו מאחורי שיח, ולמרבה המזל המחבלים לא עשו וידוא הריגה. אין אצלנו ממ"ד אז הלכנו לשכנים והיינו אצלם יום וחצי. בעלי הוא מפקד כיתת הכוננות, אז הוא הגיע אלינו עם נשק ואפוד אחרי שחזר לקיבוץ. בשלב כלשהו שמענו יריות. חמישה מחבלים הגיעו לגדר הקיבוץ. בדיעבד התברר שכוחות של שריון ירו בהם, אבל באותו רגע התחילו טלפונים של משפחות שהחליטו לברוח מהקיבוץ. צילצלתי לבעלי ושאלתי אם לצאת מהקיבוץ, והוא אמר לי: 'כן. עכשיו'. רצנו הביתה בתחושת חרדה, דחפנו לתיק את מה שיש, נכנסנו לאוטו ונסענו לשדה בוקר".
היא בחרה להתראיין עם ילדיה בעיקר למען בנה. "הייתה לי הרגשה שזה בדיוק מה שעומרי בן התשע צריך, שהוא יוכל לספר את הסיפור, שזה יהיה כלי שיעזור לו לסגור את מה שהיה שם", היא מסבירה, "אני מרגישה שלדבר על מה שקרה זה חלק מתהליך הריפוי, להבין שזה קרה – ועכשיו אתה במקום אחר".
מעיין אבידן, מנהלת הפרויקט ומי שבעצמה לוקחת עדויות, מסבירה כי "כשיושבים לשיחה מהסוג הזה, אנשים פתאום מוצאים בסיפור שלהם את המקום של האקטיביות והאנושיות. היו לי כמה פעמים שהתיישבתי עם מישהי שאמרה 'אין לי סיפור, מי שנפל ונהרג ונרצח – שם הסיפור והגבורה. לי אין סיפור'. אבל בשיחה מתגלות תעצומות נפש אדירות. וזה חשוב לאותם אנשים שלא יתקבע אצלם סיפור של חוסר מסוגלות והתפרקות, אלא שיתקבע סיפור אישי מרפא, עם כוח".
בביר הדאג' שמעו אנשי הפרויקט את סיפורו של מחמד אבו זהרי (38). בבוקר של 7 באוקטובר הוא היה בבית, ואילו אחיו ובנו ביצעו עבודת שמירה בכרם שלום. כששמע קולות מוזרים, הוא צילצל לבנו. הנער בן ה־15 אמר לו: יש פה הרבה ירי. "מיד נסעתי לעברו", סיפר מחמד, "כשהייתי באזור צאלים נפלו הרבה טילים. נכנסתי לממ"ד בקיבוץ, ומישהו סיפר שיש חדירה של מחבלים. המשכתי לנסוע, הגעתי לכרם שלום, הבן שלי בא אליי בריצה, עלה לאוטו, ופתאום חסמו אותנו אנשים של חמאס. אמרתי לבן שלי: 'שים ידיים באוויר', ויצאנו מהרכב. הם לקחו אותי לצד הכביש ושאלו אם יש לי נשק, אם הייתי בצבא, מאיפה אני, וביקשו שאקרא פרק בקוראן. עשיתי את זה, והם התחילו לירות לי מעל הראש. אחד אומר: 'תחסל אותו', והשני אומר: 'אל תחסל'. ואז הבן שלי ביקש: 'אל תהרגו את אבא שלי'. אמרתי: 'תיקחו את האוטו', הם אמרו לנו ללכת, רצנו כמה עשרות מטרים והם התחילו לירות לעבר הרגליים שלנו. במזל לא נפגענו. התחבאנו 30 שעות באתר סולרי עד שהגיע צוות מהכפר שבו אני גר, יחד עם אנשי שב"כ, כדי לחלץ אותי. עד היום אני לא מאמין שזה קרה".
הסופר והמשורר רון דהן (44), תושב פרדס חנה, מסביר כי הצטרף למיזם "מאחר שרציתי לעשות משהו, לעזור. אנחנו עושים סדר בסיפור של אנשים, ויש ערך למסגרת. סיפור, כשמישהו אחר מקשיב וכותב אותו, מקבל תוקף. והסיפורים הזויים לגמרי. לא אמיתיים. אני משער ומקווה שבתהליך הזה יש אפשרות לריפוי".
