בצדק מוחלט דורשים אצלנו את סגירת הסניף הישראלי של ערוץ אל־ג'זירה, שהוא הנפוץ ביותר והנצפה ביותר בעולם הערבי, ואפשר על הדרך להוסיף גם סגירה של ערוצי אל־מיאדין ואל־מנאר, שניהם בבעלות חיזבאללה בלבנון. רק שלא בטוח שזה יעזור.
אל־ג'זירה, שהוקם ב־1996, מחזיק מאות כתבים וטכנאי שידור בכל פינה ברחבי העולם, ויש לו צוותים גם בחיפה, בירושלים וברמאללה. במהלך השנים הורחבו משרדי הערוץ בדוחא, והציוד הטכני והמצלמות שיש שם – הכי חדישים. הלוואי על כל ערוצי התקשורת שלנו.
ראש המשרד של אל־ג'זירה בישראל הוא ווליד אלעומרי, בן הכפר סנדלה בגליל וידידי האישי. גם את כתב הרשת בישראל אליאס כרם אני מכירה אישית. שניהם אזרחים נאמנים למדינת ישראל. בכעס גדול ראיתי את המרדף המיותר שניהל חיים אתגר אחרי כרם, כשניסה לחלץ ממנו התנצלויות על דיווחיו. זה לא האישיו, חיים. הכתבים בישראל עושים עבודה נאמנה. הבעיה היא עם מוקד העצבים בדוחה, בירת קטאר. שם מחוללים את השינויים העריכתיים המעצבנים. הכתבה נשלחת מהשטח, ובמשרדי הרשת בנסיכות מוסיפים, מרחיבים, גם מסלפים.
אני זוכרת את ביקורי הראשון במשרדי הרשת, כאורחת כבוד, קצת אחרי חנוכת המשדרים. המנכ"ל ומנהל הערוץ התחייבו ש"אנחנו נעשה היסטוריה". הם הזמינו אותי להתראיין. למזלי, סירבתי. גם עכשיו אני ממשיכה להתעקש לא ליפול למלכודת השידורים בערבית: אתה יודע איך אתה נכנס לשם ומה תרצה לומר, לעולם לא תדע איך תסתיים ההרפתקה וכמה גרוע זה יכול להיות.
הנה, השבוע ראיתי שם את מירב גונן, אמא של רומי גונן החטופה. אין לי מושג מי המליץ לה להתראיין דווקא באל־ג'זירה. מה שיצא זה אמבוש מביך בשידור חי: המראיין תקף את גונן, שביקשה לדבר רק על ילדתה החטופה. ואז, בהתקלה, העלו לשידור את איש חמאס ג'אבר זהרין, שישב לצד המראיין. במקום ראיון של עשר דקות, זה הפך לסאגה מעצבנת של 50 דקות, עד שמירב הסירה את האוזניות והודיעה: "אני פורשת". איש החמאס כבש את חיוכו. המראיין פכר את אצבעותיו בהיתממות מעושה והזדרז להודיע לצופים: "אני לא מבין את ההתנהגות שלה".
אל־ג'זירה היא קטאר. לאורך היום והלילה אין כמעט מודעות פרסומת. כל המימון מגיע, ובנדיבות, מהממשלה. מי שמבקש הוכחות לכך יכול להגיע למשרדי הרשת. הוא יגלה שהם מוקפים באנשי צבא ומאבטחים ממשלתיים. גם מינויי הבכירים בערוץ עוברים תחילה במשרדי האמיר. אם למישהו היה ספק במי תומכים הקטארים, הוא היה צריך רק לצפות בראיון שעשו באל־ג'זירה עם איסמעיל הנייה, שבו נתנו לו זמן ארוך לשטוח את משנת חמאס, ללא הפרעות. באותו יום, אגב, התראיין חאלד משעל באל־ערבייה, הערוץ המתחרה מסעודיה. הכתבת עשתה ממשעל צחוק במהלך השידור. בערוץ הקטארי נתנו להנייה רק כבוד.
ועם זאת, בתשובה לשאלה אם לסגור את שידורי הערוץ בישראל, כמו שנעשה במרבית מדינות העולם הערבי, יש לי תשובה ברורה: לא לסגור. אנחנו מדינה דמוקרטית. נמשיך להיתקע איתם עמוק בגרון. נשרוד את זה. מה שכן, אני ממליצה לישראלים לא להתראיין לערוץ. תאמינו לי, מה שלא תגידו, שום דבר טוב לא ייצא מהראיון.
