כמו ברולטה רוסית בסצנה אכזרית במיוחד מ"צייד הצבאים", משפחות החטופים מתגלגלות מיום ליום. אלא שהמציאות שלנו היא סרט רע במיוחד, ואין לדעת איזה כדור יגיע לקנה ביום שאחרי. שמועות, רחשים, מגעים, סירובים, סרטונים מזעזעים, היחס הקר של חברים בממשלה הזו. ובסוף גם מגיע השלב המערער של עסקה מייסרת במיוחד, שמאיימת לקרוע אותן מבפנים. ככה נראה הגיהינום מאז האופל של 7 באוקטובר, למרות שאתמול במאהל המשפחות בתל־אביב, בהבלחות נדירות, נכנסו קרניים של אור דרך סדקים קטנטנים.
ככל שהגענו לשעות הערב המאוחרות, הדילמה התחדדה לכאב חודר. את שלי שם טוב, אמו של עומר בן ה־21 החטוף בעזה, זה החזיר למשפט שלמה. "בדיוק ככה, טלטלה רגשית", היא אומרת, "עינוי נוראי שאנחנו עוברים בכלל, ובאופן ספציפי עכשיו לקראת העסקה. על פניו אני מבינה שעומר לצערי לא ישוחרר ומבחינתי זה משפט שלמה. בפעם אחרונה ששמענו על סלקציה זה היה לפני שמונים שנה, וזה הזוי ובלתי נתפס שאנחנו בסיטואציה שצריך לבחור שוב מי כן ומי לא".
כשאני שואל בכל זאת לגבי דעתה על העסקה, היא מחזירה אליי את הכדור. "תענה לי אתה. מה היית אומר על העסקה הזו אם היה לך ילד שם חלילה? זו מצוקה נוראית. אתה במלחמה פנימית. מבין שזה מתבקש בגלל הנשים והילדים, ועם זאת עומר הוא ילד וגם אותו אני רוצה בחזרה הביתה כמה שיותר מהר. ה'כולם' שאנחנו חוזרים עליו זה לא רק סיסמה. כולם אזרחי ישראל, כולם נחטפו. איזו סיטואציה בלתי נתפסת זה עכשיו. בסוף כנראה שחוזרים תינוקות ונשים, וזה יופי, ואני שמחה בשמחת המשפחות שיראו את היקרים שלהן, אבל גם ועצובה וכואבת בסיטואציה שאני נשארת בה".
שלי שמעה את עומר מדווח שיש יריות על הרכב, הוא הספיק לשלוח לוקיישן ולאחר מכן היא ראתה, לחרדתה, את הסמן של הסלולר עושה את הדרך לעזה. "ברבע לתשע התקשרתי אליו והוא היה לחוץ היסטרי. אמר לי 'אמא, אנחנו מנסים לברוח, יש יריות'. בשמונה בערב קיבלתי טלפון מחבר של עומר, ששלח לי סרטון, וראינו שהוא נמצא בטנדר של מחבלים על הרצפה, כפות, נראה בריא. לא פצוע. ראיתי את הקעקוע של עומר על היד".
"האחריות של מדינת ישראל היא כפולה ומכופלת", היא מבהירה, "ברור לי שאנחנו הולכים לדאגה מתמשכת וחבל שאנחנו לא שומעים אזהרה שלפיה אסור יהיה לגעת בשערה מכל אחד מהחטופים שנמצאים שם. אסור להשאיר שם אף אחד, אסור לעשות עסקה בתשלומים. יש פה חיים של אנשים ושל משפחות, ואין זכות קיום למדינה הזו אם היא לא דואגת לאזרחים שלה ומחזירה בשלום הביתה את החטופים. פשוט אין זכות קיום".
גם עילי דוד (26) יודע שהוא לא יראה כנראה בעסקה הנוכחית את אחיו אביתר בן ה־22, שנחטף מהמסיבה לעזה ונראה בסרטון בריא ושלם, "אם כי מפוחד מאוד", מדגיש עילי. "לא ראיתי אותו מפוחד ככה בחיים שלי, אבל לפחות יודעים שהוא בריא. אחי איש חזק. אני מרגיש אותו. יודע שאביתר בסדר". הוא מרגיש כרגע בשיא הטלטלה. "זה מעציב שרוקדים לנו על הדם מכל הכיוונים. התקשורת לא מתנהגת באחריות. זו רכבת הרים רגשית לכל אחד בישראל - ולנו פי כמה וכמה. בלתי נסבל. אני מתנזר מחדשות. לא נכנס לאתרים, הפכתי לאלוף בהדחקה בימים האחרונים. ההורים שלי כמובן שבורים. אם נרקמת לה עסקה ויוצאת לפועל, אלה רגשות מעורבים, כי מצד אחד אני האחרון שאגיד לא לשחרור ילדים ונשים, אמהות, ומצד שני אח שלי הוא מהאחרונים שהולכים לשחרר כנראה, כי הוא גבר צעיר ויותר קל להחזיק אותו בשבי, מחירו גבוה יותר".
עילי עוצר רגע ומוסיף: "אתה יודע מה? אפילו מבחינה מוסרית אחי צריך להיות אחרון בסדר, גם בלי קשר איך מתמחרים את זה. ואם תהיה עסקה זו תהיה הוכחה שאנחנו מסוגלים לחתום כזו עם ארגון טרור. אז אפשר להביא את כולם".
אז אתה אומר כן לעסקה?
"בלב כבד, בשביל ילדים ונשים. בסוף זמנם קצר יותר. כל יום שעובר שם ישפיע עליהם לרעה יותר מאשר על אח שלי. זו דילמה שלא חשבתי בחיים שאתמודד איתה ולא הגיוני שיתנו לי להתמודד איתה".
הוא חלם כמה וכמה פעמים על אחיו. "אני לא אדם דתי אבל ראיתי את אביתר בחלום יושב בתוך חדר על כיסא, ומאחוריו חלון ושמיים כחולים ומערת המכפלה. רק פעם אחת הייתי שם, לפני עשור. סיפרתי לכל דתי שאני מכיר ואמרו לי שהוא מוגן, שהאבות שומרים עליו. תשמע, אני עכשיו רק רואה פה הזדמנות להציל נפשות. אם לא נציל את החטופים, אנחנו מוותרים על הזהות היהודית שלנו".
מירב לשם גונן (55) יודעת שרומי שלה נחטפה מהמסיבה פצועה בידה מירי. בעסקה הזו היא לא מצפה לראות את בתה חוזרת. "מדברים על שחרור נשים, אבל הנחת העבודה שלי היא שרומי לא יוצאת. מצד שני, הנחתי בהתחלה שהיא בכלל נרצחה. היה לי יותר קל לי עם זה מאשר לחשוב שנחטפה. מעריכה שישחררו נשים מבוגרות ואמהות ולא בחורות בנות 23, שהיו בצבא. ולמדתי דבר אחד: אם אין לך מה לעשות עם זה, אל תתעסק בזה. אני לא יכולה לשלוט על הדברים האלה, אבל כן יכולה להשפיע על דעת הקהל, ואת זה אנחנו עושים שישה וחצי שבועות בהצלחה. הרי בהתחלה לא הסתכלו על החטופים. זה היה נראה מחיר מלחמה ראוי. שינינו את התפיסה".
היא משתדלת לא להתעסק במה שעובר על רומי בשבי. "לא יכולה לחשוב אם קר לה או אם היא רעבה. ב־90 אחוז מהזמן היא הרי סגורה באיזו פינה מאחורי דלת נעולה. אבל אני תמיד אופטימית. נשארת כזו".
לפני הכותרות הבאות, שלי שם טוב מבקשת להעביר מסר לבנה עומר בשבי. "מאז 7 באוקטובר, כשהוא יצא למסיבה הארורה הזו, החדר של עומר נשאר מבולגן. השארתי את האור בחדר דולק והמאוורר עובד. הבגדים על הרצפה בדיוק כמו שהוא השאיר אותם. הוא הולך לסדר את החדר שלו טוב־טוב כשהוא חוזר. קודם יקבל חיבוק עצום ואחר כך בעיטה לתחת וישר לחדר. אין אופציה אחרת. עומר יחזור".
