לפעמים נהוג לכתוב כמה ההחלטה קשה. זה גם הדבר הזהיר לכתוב, הפחדני. להעצים את הברירות השונות וסיכוניהן. ואכן, ההחלטה שניצבה בפני הממשלה אתמול איננה "קלה". שום דבר לא קל במלחמת קיום, ואחרי האסון והטבח של 7 באוקטובר. אך ההחלטה היא ברורה מאליה. הכי ברורה שיכולה להיות. אחת ההחלטות הכי מתחייבות שממשלה ישראלית אי פעם קיבלה. וכן, המשמעויות שלה עשויות להיות קשות. גם מבצעית. אך ברור לגמרי, כאור השמש, שזו ההחלטה שצריך לקבל.
ב־7 באוקטובר נכשלה מדינת ישראל, ונכשלה מערכת הביטחון, בקיום המרכיב היסודי ביותר של המדינה. של כל מדינה. ביטחון אישי מינימלי לאזרחיה. למעלה מ־1,000 נרצחו. למעלה מ־200 נחטפו. נשים ונערות נאנסו. בתים נבזזו. ברצועת עזה מוטלים כעת במנהרות ישראלים. ילדים ותינוקות, קשישים, נשים, חיילות וחיילים צעירים. הניסיון של שרלטנים וקיצונים להציג את הדיון כאילו מדובר בעוד עסקה, כמו זו שישראל הסכימה עליה עם חיזבאללה, או גלעד שליט, הוא ניסיון נואל, מניפולטיבי ומסוכן. זאת לא עוד "עסקה". אלה אזרחים. ובמספר גדול מאוד. חייהם בסכנה מיידית; אנחנו יודעים בוודאות על לפחות שתי נרצחות, נועה מרציאנו ויהודית וייס ז"ל, רק מעשרת הימים האחרונים.
יש מחיר לעסקה. עצירה למעשה במלחמה הזו, הצודקת בתולדותינו מאז יום הכיפורים. העצירה תיתן זמן לחמאס להתארגן, ולנסות ליטול את היוזמה. על המחיר צריך לחשוב כך: המחיר ננקב ב־7 באוקטובר, בשעה 06:30 בבוקר. אם לא מגינים על מאות אזרחים מחטיפה, ולא מגינים מפני רצח, מגיעים לברירות גרועות. סולידריות לא מתבטאת במקומות הקלים, אלא הקשים. ערך עליון של מדינה הוא הגנה על חיי אזרחיה. בסוף השבוע התקשר אליי איש צבא בכיר לשעבר, אדם עם זכויות יוצאות דופן. לא הייתה לו כל נגיעה למחדל של 7 באוקטובר. הוא הרג מספיק מחבלים, והוא בקיא מאוד במערכת הביטחון. הוא היה נרעש, נחוש וכעוס מאוד. כשדיבר על ההפקרות שבדחייה זמנית – אפילו זמנית! – של הגעה להסכמה להשבת ילדים, נשים, אזרחים, קולו כמעט הצטעק. "זה לא ייאמן", הוא אמר לי, "שלא הולכים על זה ומהר. השתגענו? איבדנו את שפיותנו? ילדים ישראלים נמצאים שם. ועל מה מתלבטים, דוחים?! לא השבת רבי מרצחים. על שחרור של נשים וקטינים, במספר מוגבל? על כמה ימי הפוגה? אז אני מודיע לך שצה"ל יודע ויידע איך להתמודד. ואם נחושים לחסל את סינוואר, העסקה הזו לא תפריע. ואם לא נחושים, אז שום דבר לא יעזור".
מי שלא מקבל את טיעון הסולידריות, חייב להתמודד עם הטיעון של איש הצבא הזה, או של מערכת הביטחון הנוכחית: היא ממליצה לקבל את העסקה. האם זה אומר שהיא לא תסתבך? בוודאי שיש אפשרות שכזו. יחיא סינוואר הוא רב־מרצחים. הוא יבצע כל מניפולציה מרושעת כדי להאריך את ההפוגה וכדי לפגוע בצה"ל. חמאס יחמש מחדש את אנשיו, יקבל אוויר לנשימה. אך משעה שהיעד הסופי של השמדת חמאס ברור, בלב הקונצנזוס הישראלי, הדברים דווקא פשוטים יותר – דווקא משום שהיעד ידוע. העמדה של אנשי המקצוע ברורה: צריך להשיב את מי שאפשר, ולהמשיך בהשמדת חמאס, עד הבונקר האחרון. ואם יש הזדמנות תוך כדי להשיב עוד, בפעולה מבצעית או בעסקה – להשיב גם אותם.
זה לא רק הגנרלים שיושבים במטכ"ל, אלא גם בשטח. תנו לי לצטט לכם מג"ד שלחם ואיבד עשרות מלוחמיו ב־7 באוקטובר. "אם צריך תחזירו את כל האסירים שלהם", הוא אמר לי, "כדי להשיב את כל החטופים. תסמכו עלינו: אנחנו נמצא ונהרוג את כל המחבלים ששוחררו. אחד־אחד".
ולא, זה לא קל. שוב, שום דבר לא קל אחרי השבת השחורה. האם ייתכן שתהליך השבת החטופים יתמוטט? כן. האם ייתכן שזה יקשה על צה"ל להמשיך, לאור דינמיקה בינלאומית מסוימת? שסינוואר לפתע "ימצא" עוד חטופים ויבקש עוד כמה ימים – או שלא "ימצא" את מי שהבטיח? הכל ייתכן. אין פה אמונה נאיבית. אין התעלמות ממחירים מייסרים. אבל מה נגיד לעצמנו אם לא ננסה. שהשארנו את כפיר ביבס בן 10 החודשים בשבי חמאס? שוויתרנו על הסיכוי להשיב את אביגיל עידן בת ה־3, שחזתה ברצח הוריה ורצה כאשר היא מכוסה בדמו של אביה, רועי עידן, לבית של השכנים – ונחטפה איתם?
זו אינה רגשנות. להתחשב בשיקולים כאלה, של השבת אזרחים, לא הופך את ישראל לחלשה, אלא לחזקה. כל מי שחושב "אסטרטגית" ו"קר" ובמנותק מהילדים, המשפחות, האמהות שלהם, הקשישים שבנו את המדינה הזו ונמצאים עכשיו בידי מפלצות - חושב במנותק מהחברה הישראלית, החוזה הישראלי, זה שעושה אותנו שונים מאויבינו. הסולידריות והנחישות לעשות הכל, מבצעית וגם דיפלומטית, הם מרכיב יסוד בחוסן הישראלי. והחוסן הזה הוא שמאפשר לצה"ל להילחם, עד הסוף. מי שלא מאמין בהם, אלא רק בכוח, ויתר על משהו יסודי מאוד בתוכנו. עבור מה נלחמו ונלחמים הלוחמים והלוחמות ברצועת עזה, כאשר המילים האלה נכתבות? עבור הישראלים. עבור המשפחות. גם אלה שנפשן נקרעת בכל שעה שעוברת שיקיריהן, לפעמים ילדיהן, נמצאים בשבי של מכונת המוות החמאסית.
וגם אם רוצים להביט בהשבת החטופים כעסקה במבט קר לחלוטין, התוצאות הן שקבלתה מתחייבת. זו העסקה עם יחס ההשבה הטוב ביותר מבין אלה שראינו. האסירים שישוחררו מהצד הפלסטיני אינם חשובים. למעשה, התמורה המרכזית לחמאס היא הפסקת אש. החיילים שנפלו בקרבות מאז 7 באוקטובר הם שהביאו את ההישג הזה, את האפשרות להשיב ישראלים חיים וחטופים. קבלת העסקה מובנת מאליה, וגם המתנגדים בממשלה - קיצונים, פופוליסטים – יודעים זאת. זו הסיבה שהם מתנגדים, כי הם יודעים שקולם לא חשוב. לדוגמה: אתם חושבים שהעולם יקשיב לנו אם נסרב לעסקה? שהקמפיין להשיב את החטופים כולם יצליח אם בתקשורת העולמית יידעו שסירבנו להשיב עשרות רבות ובהם ילדים? כמי שמבין את התקשורת העולמית די טוב, סירוב ירסק את עמדתה של ישראל. מבחינת דימוי, הוא יציג את המדינה כולה כמו סמוטריץ' ובן גביר: קיצונית וחסרת אמפתיה. זו איננה ישראל.
הישראלים נטולי תמימות. כולם יודעים שצפויים לנו ימים מייסרים, עם נקודות של אור. נקודות האור יהיו רגעי ההשבה של חלק מהחטופים. הייסורים יהיו בכל יתר הזמן: ההמתנה. המניפולציות. חוסר הוודאות של המשפחות עד הרגע האחרון. האכזבה הנוראה של אלה שיקיריהן נותרו שם. ואת הדבר החשוב צריך לכתוב שוב: את כוחו הצבאי של חמאס צריך להשמיד. עד הבונקר והמרגמה האחרונים. לא לוותר, לא לומר שזה עכשיו בלתי אפשרי, שהתנאים השתנו, שהוא "הוכה" ו"למד לקח". להשמיד באמת. בדרך, צריך לנסות בכל הכוח להציל את מי שנקרע ונחטף מאיתנו. להציל את מה שניתן מעצמנו.
