"קין צדק. הבל אשם ברצח. דחף אותו למעשה, עם בכרות צאנו וחלבהן. תקע לו אצבע בעין. אפילו אלוהים חשב כך, לכן נתן לו חסינות".
מדוע מניפולציה גרוטסקית כזו במשמעותו של הטקסט המקראי, נשמעת לנו כמשהו לא בלתי מוכר לאוזן? התרגלנו שהכל לגיטימי. שלכל דבר יש שני צדדים ולכל צד יש זכות להציג את עמדתו. ושלזכות הזו אין קשר לשאלה אם אלו עובדות או בדיה, אירע או לא. אלו תנאי משנה לא מהותיים. הנרטיב לגיטימי מעצם היותו נרטיב של מישהו. בין אם הוא מקבל את "תנאי המשנה" ובין אם לאו.
ניקח למשל את הטענה המפלצתית של הרשות הפלסטינית, שמסוקים ישראלים הם שרצחו את החוגגים במסיבת הטבע. לא מחבלי החמאס עם האופנועים והטויוטות. הם יודעים שזה שקר מוחלט. שכל העדויות מפריכות את הסיפור באופן נחרץ כל כך שאיש לא יאמין לזה. אבל התנאי של אמת או שקר איננו שיקול בכלל. זו הבעת עמדה, נרטיב.
השימוש בשקר איננו חדש ואיננו מוגבל לסכסוך כאן. גבלס והנאצים פיתחו את הדיסציפלינה לרמת אמנות. הוותיקים בינינו זוכרים עוד את עלילות הכזב, הילדותיות כמעט, של קול הרע"מ מקהיר. אבל מה שעומד מולנו היום הוא חיה אחרת לגמרי. תעשיית השקר בוזרה ברשת לעשרות אלפי שופרות מקלדת, שהאפקט שלהם חזק בסדרי גודל מכל מונופול שלטוני, דיקטטורי או דמוקרטי. התעשיה החליפה פורמט של האח הגדול, בפורמט של נחילי ארבה. הסמארטפונים מוציאים היום המונים לרחובות תוך דקות. ובפורמט הזה, ככל שהמסר עובר מהר יותר וליותר אנשים, כך גדלה קליטותו להטעיה ושקר, ונחלשת היכולת לחשוף את העובדות לאשורן.
הרחוב הבינלאומי בככרות ובקמפוסים שואג "שחררו את פלסטין", "מהנהר לים". פרופסורים ואינטלקטואלים מצרפים לכך את קולם. הצעירים במערב מצאו לעצמם דרך להשתייך - המאבק בישראל הקולוניאלית. הכובש הרצחני. ולצידם האיסלמיסטים, שצועדים כאילו שומעים כבר את פעמי "השחרור" של לונדון, בריסל וניו יורק.
אסור שנטעה, הממשלים שנחלצו לעזרתנו הם של דמוקרטיות פרלמנטריות. הם תלויים בדעת הקהל. וכשאנחנו מובסים ברחוב זה מכרסם ביכולתם לעמוד מול גלי השנאה. ואנחנו אכן מובסים ברחוב. התדרוכים של דובר צה"ל לא יעזרו כאן. גם סרטון העדויות שהוצג למשפיעים במדיה ולדיפלומטים, איננו מענה לשנאה ברחוב. התמונות שהם רואים הן של ילדים טבוחים בעזה.
הדרך היחידה להטות במשהו את הכף היא לערוך את ארבעים ומשהו הדקות הנוראות לשמירה על הפרטיות, ולהקרין אותן על מסכי ענק מול כל הפגנה. ברשת יעוותו את המראות מיד, לכן נידרש כאן לחזור בחכמה לשיטות האח הגדול. יש מי שיידעו לעשות זאת. ועל רקע תמונות הענק המטלטלות צריך להדהד את סיסמאות ההמון. שחררו את פלסטין ומהנהר לים. זה הסיכוי היחידי לגרום לפחות לחלק מהצעירים, למוריהם, ולארגוני זכויות האדם למיניהם, הרהור שני.
ההרוגים בעזה הם עובדה. מראות קשים. הרס מוחלט. לא נוכל להתמודד הרס מול הרס, זה חסר סיכוי. גם סוגית החטופים משאירה את הרחוב אדיש - כל עוד איננו חושפים את תמונת העובדות במלוא אכזריותה החייתית. רק אם נראה לעולם בעיניים, שקין רצח. וכיצד הוא עשה זאת. מי התחיל, מה עשה, ולמה גרם. בלי זה אנחנו רק עוד נרטיב.
אלוף (במיל') ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל רפאל