אולי הדבר שהיה הכי קשה לשאת במהלך הצפייה אתמול, הוא ההשלמה הקולקטיבית עם השימוש התכוף במילה "עסקה" ביחס לגורלם של בני ובנות אדם: "בדרך לעסקה", "הממשלה תאשר את עסקת החטופים", "החלה ישיבת הקבינט לאישור העסקה". כנראה ש"הסכם" זה פשוט משפיל מדי ביחס לסיטואציה שבה ישראל נמצאת מול ארגון טרור מתועב. אפשר היה לומר שאת "הסכם" שומרים למקרים של שלום, אבל ייתכן שזה מוקדם מדי להומור שחור.
ככל שהשורש ע.ס.ק הלך והשתלט על המסך, נזכרתי בשעשועון ששודר בערוץ 2 בראשית דרכו. קראו לו "עשינו עסק", פורמט אמריקאי כמובן, שבו המנחה, אברי גלעד, היה מפתה משתתפים ומשתתפות להמר אם מאחורי אחד הווילונות מחכה לו מכונית נוצצת או שמא דחליל עלוב. בין אם הדעה הייתה "אין ברירה" או "פרס לחמאס", יותר מדי מטריליון הדיונים אתמול הרגישו כמו פרלמנט בית קפה בפתח־תקווה, שבו חייהם של ילדים ותינוקות שנחטפו מבתיהם הם בסך הכל עוד מוצר שאפשר להרוויח או להפסיד ב"עשינו עסק".
למעשה, ערבים מגה־מורכבים כמו אמש מדגישים את פרדוקס האקטואליה בטלוויזיה: ככל שהנושא יותר דרמטי, רגיש וכואב, כך מקדישים לו הרבה יותר זמן, אבל עושים זאת באמצעים שהכי פחות מתאימים כדי להמחיש את מלוא הדרמטיות, הרגישות והכאב. הרי פאנל הוא לא בדיוק המקום שבו אוהבים לשמוע התלבטות, הרהור או מבוכה. אולי מודי בר־און ז"ל היה מסוגל להגיד "שמעי יונית, בקושי הצלחתי להחליט איזו עניבה ללבוש לפני שהגעתי, קצת גדול עליי", אבל בעצם יש סיבה שהוא היה מודי בר־און, ותחום החדשות הולך ונעשה דומה יותר לרון קופמן.
בכמה מקרים זה גלש למחוזות הביזאר וחוסר הטעם. דנה ויס, תוך דברור עמדת המערכות שכשלו לחלוטין במניעת אסון 7 באוקטובר, אמרה בחדשות קשת שההתנגדות למתווה בעצם הופכת ילדים ונשים ל"שהידים במטרה של כיבוש עזה", כאילו שאין לצד השני טעמים טיפה יותר נורמליים. בערוץ 14 הסתיימה הצבעת הקבינט של "הפטריוטים" ב"שניים וחצי תמכו וארבעה וחצי התנגדו", כי הרי אף אחד לא זז מהספה בלי לדעת מה היו מצביעים אלדד יניב ודרור קאפח, ואיך קרה שנוה דרומי לא הצליחה להגיעה להחלטה מובהקת.
"צביקה בעד או נגד, יא אללה איתך?", אמר רביב דרוקר לצבי יחזקאלי בערוץ 13 כדי לזרז את סיומה של עוד הטפה אקסטטית על "חולשה" ו"כניעה". החיוך של שניהם, העוקץ והנעקץ, מהווה חלק בלתי נמנע מהטקס הטלוויזיוני ששניהם חיים ונושמים כבר כל כך הרבה שנים. דווקא בשל כך, אתמול הוא בעיקר עורר אי־נחת; כאילו שאפילו הכרעה כל כך אכזרית לא מסוגלת להוציא את אלמנט השואו להפוגה הומניטרית.
בקטנה
קשת ורשת היו בהפסקת פרסומות בזמן שראש הממשלה, שר הביטחון והשר בני גנץ נשאו הצהרות בעניין ההסכם לשחרור חלק מהחטופים והחטופות. בערוץ 13 לפחות עברו לשם מיד עם החזרה לשידור, ואילו בערוץ 12 המשיכו ל"ארץ נהדרת", כאילו כלום לא קרה. זאת החלטה שמלמדת הרבה על היחס הציני של קשת ל"חדשות": אפשר למרוח אותן על פני כל היום והלילה, אבל לא כשהגיע הזמן לחיקוי של דובר צה"ל.
