ילדים וילדות שלנו. זה אולי קצת מבלבל שאנחנו קוראים לכם ככה, נכון? הרי אנחנו לא מכירים. כלומר, אתם לא מכירים אותנו. אבל אנחנו, האמהות והאבות שאתם לא מכירים, כבר מכירות ומכירים אתכם. יודעים את השמות שלכם בעל פה. מאוהבים בתלתלים שלכם, בגומת החן או בשיער האדמוני. כבר 47 לילות שאנחנו משכיבות אתכם לישון. מקריאים לכן סיפור, מכסות אתכם בשמיכה. תוהים אם קר לכם, מי מחבק אתכן, איזו ביצה הייתם בוחרים עכשיו לארוחת הערב אם הייתם יושבים איתנו בשולחן. חלקנו לא הצלחנו להירדם בלילה. אם הצלחנו, חלמנו עליכם.
הכרנו גם את המשפחות שלכם - את אמא, את אבא, את האחים והאחיות, את סבתא וסבא, אפילו את הדוד והדודה. דעו לכם, ילדים וילדות, שהם כולם גיבורי וגיבורות על. אין כאלה בסרטים, פשוט כי לא דמיינו שבמציאות יש כאלה גיבורים וגיבורות.
בכל פעם שהסתכלנו על הילדים והילדות שלנו, אלה שמכירים אותנו, כשלקחנו אותם לגן או לבית הספר או סתם כשסירקנו אותם במסרק צפוף, חשבנו על האנשים שאוהבים אתכם הכי בעולם. כמה הם כבר רוצים לקחת אתכם לגן או לבית הספר, או סתם לסרק אתכם במסרק צפוף. למי אכפת מכינים בכלל. לפעמים הילדים שלנו שאלו עליכם. חלקכם מכירים אתכן, למרות שאתן לא מכירות אותם. הם חושבים שאתם נורא אמיצות ואמיצים. גם אנחנו חושבים ככה, ההורים. יש ילדים שחושבים שהתמונות שלכם נמצאות על קירות וספסלים כי הלכתם לאיבוד. יש כאלה שחושבים שזה כי אתם ילדים וילדות שגרים במדינת ישראל, כמו הבן שלי. הוא שאל אותי למה התמונה שלו לא נמצאת שם. אמרתי לו שזה כי יש הרבה מאוד ילדים וילדות במדינה, ואי־אפשר לתלות תמונות של כולם. לפעמים גם אמהות משקרות. גם אבות. זה כי אנחנו רוצים ורוצות לשמור עליכם.
ילדים וילדות שלנו. אנחנו רוצים ורוצות לבקש מכם סליחה. סליחה שלא הצלחנו לשמור עליכם. גם אותנו זה נורא נורא הפתיע, וגם לנו, המבוגרים, זה נורא נורא כואב. אתם ילדים, וזה כל כך לא פייר. עכשיו אתם כבר ילדים בוגרים, וגם זה לא פייר. מותר לכם להיות ילדים. מותר לכם לכעוס. אנחנו כועסים מאוד. כועסים ומבטיחים שמעכשיו אנחנו נהיה המבוגרים הכי אחראיים בעולם. ואתם, אתם כבר יותר טובים מאיתנו. העולם שאתם תיצרו יהיה הרבה יותר טוב. זה ברור.
ילדים וילדות שלנו. אנחנו מחכים לכם כל כך. היה לנו חור בלב עם השמות והפנים שלכם, ואנחנו אמנם לא ההורים שלכם, ומי שואל אותנו, אבל אנחנו חושדים שהחודש תוכלו לאכול הרבה שוקולד. חלקנו כבר אופות לכם עוגות. אתם לא חייבים לאכול, אבל איזה כיף זה ריח של בית, נכון?
ולילדים ולילדות הגדולים והגדולות יותר, שעוד לא חוזרים, כי הם כבר קצת גדולים. אנחנו לא מכירים, כלומר אתם לא מכירות אותנו. אבל אנחנו יודעים את השמות שלכם בעל פה. מכסות אתכם בלילה, מקריאים לכם סיפור, למרות שאתם כבר לא בגיל של "מעשה בחמישה בלונים". אנחנו עדיין לא מצליחות להירדם בלילה. כשנצליח, נחלום עליכם. הכרנו גם את המשפחות שלכם, ואולי בגילכם אתם כבר לא מאמינים בגיבורי על, אבל דעו שיש כזה דבר. הם כאלה. הם ואנחנו מחכים לכם כאן, בבית. ולא ננוח עד שתגיעו. אחרי הכל, אתם גם הילדים והילדות שלנו.
ילדים וילדות שלנו. היה לנו חור בלב עם השמות והפנים שלכם, ואנחנו אמנם לא ההורים שלכם, ומי שואל אותנו, אבל אנחנו חושדים שהחודש תוכלו לאכול הרבה שוקולד. חלקנו כבר אופות לכם עוגות. אתם לא חייבים לאכול, אבל איזה כיף זה ריח של בית, נכון?
