פעם אחת כבר נכנסה ישראל לאקסטזה קולקטיבית, עם הקמפיין האדיר, שהפך לפסטיבל, לשחרורו של גלעד שליט. זו הייתה אחת הטעויות האסטרטגיות החמורות ביותר במסגרת המאבק בטרור. 1,027 מחבלים עבור חייל ישראלי אחד. אפשר היה להתגאות בערך האדיר של חיי אדם. אבל לא הייתה שום סיבה לגאווה. משום שכמו בעסקאות קודמות גם עסקת שליט הייתה בעיקר סימן של חולשה. רבים מהמשוחררים חזרו לעסוק בטרור - מה שעלה בחייהם של ישראלים רבים - והקטלני שבהם הוא יחיא סינוואר, שנבחר ב־2017 למנהיג חמאס. ב־2018 יזם סינוואר את "צעדות השיבה", שבשיאן הכריז: "אנחנו נפרוץ את הגבול עם ישראל ונעקור את הלבבות של הישראלים מגופם". קשקושי רהב, אמרנו לעצמנו. גם ועדה של מועצת זכויות האדם של האו"ם, שדווקא עסקה בדברי סינוואר, טענה ש"הדברים הוצאו מהקשרם, והוא התכוון רק להפחיד". רברבן שכמותו. נאלצנו להגיע לטבח 7 באוקטובר כדי להבין שסינוואר התכוון לכל מילה.
שום דבר הוא לא אותו דבר. אז זו הייתה כניעה. לא לחמאס. לעצמנו. ללחץ הציבורי המטורף שרק העלה את המחיר. הפעם הסיפור שונה. מאות חטופים, בהם תינוקות, ילדים, אמהות, קשישות, וגם פצועים - הם טראומה לאומית בעקבות מחדל וטרגדיה. החלטת הממשלה לאשר את העסקה הנוכחית היא כורח. בוודאי שהיה עדיף שכל החטופים יוחזרו, ולא בשלבים. אבל לפעמים, רק לפעמים, אויבו של הטוב הוא הטוב ביותר. רק פנאטים, כמעט בכל תחום ובכל נושא, מתנגדים לפשרות. ופשרות, מעצם טבען, כוללות ויתור על חלק מהרצונות המוצדקים. אוי, כמה שזה כואב. וליבנו עם האם שבנה בן ה־30 לא ישתחרר בעסקה הנוכחית. היא חוששת. היא דואגת. והיא בוודאי צודקת. אבל בין האפשרויות הכל כך גרועות שעמדו לפני הממשלה נבחרה זו שנראית כפחות גרועה.
מעבר להשתלטות
האם אפשר היה גם אחרת? כן. בוודאי. מרגע שהחל העימות שבויה הממשלה בקונספציה. הרי ישראל נמצאת בתוך מערכה שלא כוללת רק את ההשתלטות ההכרחית על כל נקודה ברצועה. זו מערכה שכדי לנצח בה יש צורך בתמיכה בינלאומית בכלל ואמריקאית בפרט. זו מערכה שבה יהודי העולם, גם נגד רצונם, הם חלק ממנה. זו מערכה על נפשם של סטודנטים בקמפוסים. זו מערכה על הסכמי אברהם.
ובמערכה הזאת אנחנו מפסידים. הסברה היא עניין חשוב. סהדי במרומים שאני האחרון שרשאי לזלזל בה. הרי כבר שני עשורים שאני עוסק במחקר ובהרצאות על תעמולת הזוועה שמשתלטת על שני גופי הידע החשובים ביותר, מדיה ואקדמיה, שבשנים האחרונות נוסף להם הג'ונגל הפרוע של הרשתות החברתיות. במקום הרחבה של חופש הביטוי, שהפסיק להיות נחלתם של גופי תקשורת ממוסדים, קיבלנו את חופש השיסוי. ככל שיש יותר ערוצי ביטוי, כך האמת מובסת והשקר מנצח.
ועדיין, עם כל החשיבות להפרכת השקרים ולהצגת האמת - יש מצבים שבהם המדיניות חשובה יותר. הרבה יותר. זה לא התחיל ב־7 באוקטובר. הרי ישראל הייתה יכולה, למעשה חייבת, להציע לחמאס שוב ושוב את הפסקת הסגר תמורת פירוז הרצועה. נכון שהקהילה הבינלאומית הגישה הצעות כאלה פעם אחר פעם. אבל נדמה שחוץ מעבדכם הנאמן ועוד כמה קוראים של הטור הזה - ההצעות הללו היו כלא היו. אפילו דיפלומטים ישראלים לא בקיאים בפרטי ההצעות, שחמאס דחה את כולן. איזה נזק היה נגרם לישראל לוּ הייתה חוזרת על הצעה כזאת, עם הרמקולים הכי גדולים בעולם. לא עשינו את זה. ישראל הפקירה גם את המאבק בטענה שמוטחת בה תדיר - שהיא אחראית לכך ש"עזה היא הכלא הגדול ביותר בעולם".
זה לא נגמר. רגע לאחר שנודע על טבח 7 באוקטובר - רוב העולם החופשי היה בצד של ישראל. למעט המטורפים האנטישמים, חלקם יהודים, לא היה מי שעירער על זכותה של ישראל להגן על עצמה ולהביס את חמאס. גם באותו רגע, בשיא התמיכה בישראל שהייתה מאז החל העימות עם חמאס, הייתה יכולה ישראל, למעשה חייבת, להכריז: אנחנו מעניקים לחמאס הצעה שאי־אפשר לסרב לה: שחרור כל החטופים, פירוז כל הרצועה ויציאה מהרצועה. התשובה ידועה מראש. הצעה כזאת היה אפשר לחזור ולהעלות במהלך הלחימה עצמה. לא היה שום צורך בדרישה בינלאומית, שהולכת ומתרחבת, להפסקת אש. ישראל הייתה צריכה להציע אותה, עם תנאים כמובן. לא עשינו את זה. העסקה שגובשה ואושרה היא הרע במיעוטו. אבל הקונספציה שוב פגעה בנו.
חסידי אומות עולם
בשבועות האחרונים נפגשתי עם משלחות שמגיעות לישראל. חברי פרלמנטים מאירופה, אנשי תקשורת מהעולם, ועוד. השבוע, ביום שלישי, נפגשתי עם קבוצה של מוסלמים, רובם אנשי תקשורת. הם הגיעו ביוזמת "שאראקה", שבימים רגילים פעילה בקרב אנשי תקשורת ואקדמיה ממדינות הסכמי אברהם, ומשגרת משלחות משותפות, של יהודים וערבים, לקמפוסים ולפרלמנטים בעולם. הם שאלו שאלות קשות, גם על הפגיעה בחפים מפשע. הם לא יהפכו לשגרירי הסברה של ישראל. אבל חלק מהם יהפכו לשגרירי התמונה המורכבת, ובעיקר - הם לא יפיצו שקרים.
אחד מהם הוא לואיי אחמד. בשנת 2014, רגע לפני שהתחילה מלחמת האזרחים בתימן, הוא הוזמן לכנס בשטוקהולם בהזמנת "קרן אולוף פלמה", על שמו של מי שהיה ראש ממשלת שוודיה שנרצח. אחמד גדל בצנעא. בביתו הוא ספג את המשנה של אמו, אמל באשא, פעילת שלום וזכויות נשים. הוא לא חזר יותר לתימן. אחמד קיבל מקלט, ובהמשך אזרחות, ונשאר בשוודיה. לצד שלל עבודות קשות, הוא התעקש ללמוד את השפה, רכש השכלה אקדמית והפך לעיתונאי. כבר אין צורך לערוך את המאמרים שלי בשוודית, וגם לא באנגלית, הוא אמר לי בגאווה. המורה שלו לשוודית, אגב, הייתה ישראלית ממוצא תימני.
"העובדה שאני ערבי ומוסלמי", אומר לי אחמד, כשישבנו השבוע לקפה בנווה צדק, "לא אומרת שאני צריך לשנוא את היהודים או את ישראל. אנחנו האויבים הגדולים ביותר של עצמנו. אנחנו המדכאים הגדולים ביותר. הרגנו ודיכאנו ערבים פי מיליון יותר ממה שהרגו המערב או ישראל. לא המערב ולא ישראל הפציצו והרגו 400 אלף בני אדם בתימן. אנחנו עשינו את זה". יש לו ביקורת נוקבת על אלה שמפגינים עכשיו עם הדגל הפלסטיני ומזדהים עם חמאס: "היכן הייתם כשדאעש רצח אלפים וכרת ראשים, בעיראק, בסוריה, בלוב, בשם האיסלאם? מדוע לא גיניתם אז את הטרור? והמדינה שלי, תימן, עסוקה עכשיו יותר ברצח יהודים מאשר לטפל באוכלוסייה הגוועת מרעב שלה". והוא ממשיך וממשיך. עם עובדות. עם שכל ישר.
הפעילים של "שאראקה", שרבים מהם עדיין חיים במדינות ערב, לא תמיד מוכנים להיחשף. הם התקווה של העולם המוסלמי והערבי. הם החלוצים בקרב נגד ההונאה. הם חסידי אומות עולם. למענם, למעננו, נקווה שהם ינצחו. ¿
רגע לאחר הטבח, בשיא התמיכה הבינלאומית, ישראל הייתה חייבת להציע לחמאס: שחרור החטופים, פירוז הרצועה ועזיבה מסודרת שלה. וכן, גם הפסקת אש. לא עשינו זאת. העסקה שגובשה היא הרע במיעוטו, אבל הקונספציה שוב פגעה בנו
