לאורך השנים, הקהילה הבינלאומית נמנעה מלהכיר בסיום הכיבוש של ישראל בעזה. היא התעקשה לאמץ את הנרטיב הפלסטיני, ולטעון שעזה היא שטח כבוש על ידי ישראל - וזו אחראית לאוכלוסייה האזרחית בעזה. הצידוק המשפטי לכך היה שבעת ההתנתקות של 2005 ישראל נקטה בצעד חד־צדדי, לא מתואם עם הפלסטינים, ואף הטילה מצור על הרצועה - דבר המשתווה לכיבוש בפועל של השטח.
אז בואו נצלול לזה רגע: המונח "כיבוש" הוא קודם כל מונח משפטי, לפני שהוא פוליטי. על פי המשפט הבינלאומי, כיבוש מתקיים כאשר מתמלאים שני תנאים עיקריים: הראשון, נוכחות צבאית של מדינה זרה בשטח; השני, הפעלת שליטה אפקטיבית על האוכלוסייה. הנוכחות הצבאית צריכה לבוא לידי ביטוי באופן פיזי, והשליטה האפקטיבית נועדה להבטיח את הסדר והביטחון של האוכלוסייה המקומית. סדר וביטחון כוללים כניסה בנעלי הריבון המקומי באופן זמני ומתן שירותים יומיומיים, כמו למשל ביטחון, תחבורה, חינוך ומטבע.
המשפט הבינלאומי אינו מגדיר כיצד מסתיים כיבוש. ההנחה היא שכיבוש מסתיים בהסכם בין הצדדים שבו מוסדרים תנאי העברת השליטה על השטח. בהיעדר הסכם, כפי שקרה בהתנתקות, המשפט הבינלאומי אפור. לכן ההנחה היא שכיבוש מסתיים כאשר התנאים לקיומו מסתיימים - כלומר, כשאין נוכחות צבאית ואין שליטה אפקטיבית. מוכר לכם? בדיוק כפי שקרה כשישראל נסוגה בשנת 2005 מעזה והסירה כל נוכחות צבאית או שליטה אפקטיבית.
לאורך השנים, הקהילה הבינלאומית התכחשה לעובדות ונאחזה בתפיסה תלושה שלפיה עזה עדיין תחת כיבוש ישראלי. למה? שני טעמים עיקריים: האחד, תמיכה בעמדה הפלסטינית, גם אם היא לא תורמת לפתרון הסכסוך וגם כאשר היא זונחת את ההגנה על האוכלוסייה בעזה. השני, צורך פוליטי שלא להכיר בכך שהשטח נשלט בלעדית על ידי ארגון טרור רצחני.
הטבח שביצע חמאס ב־7 באוקטובר חשף את האמת. חמאס, ארגון טרור רצחני, שבה את האוכלוסייה בעזה כבת ערובה, והוא הריבון היחיד בשטח. עזה היא חמאסטן. עכשיו, עם תחילת התמרון הקרקעי על ידי ישראל, כל העולם נזעק וקרא לישראל לא לכבוש את עזה. אז פתאום עזה היא לא שטח כבוש? אותם אנשים שהטיפו שנים לפתרון חסר היתכנות, מבינים כיום את גודל טעותם. היום הם יודעים שהתוצאה של ההתכחשות הבינלאומית הזו לאורך השנים גרמה לנזק רב, שבא לידי ביטוי במלחמה המתקיימת היום.
ולמה ההתפכחות הזו חשובה? מכיוון שהיא תהיה חייבת להיות חלק מהותי מכל דיון עתידי על ה"יום שאחרי". כדי להגיע לתוכנית על היום שאחרי, תהיה חייבת להתקיים ההכרה שישראל אינה אחראית לעזה, והיא זכאית לסידורי ביטחון שיאפשרו לה להגן על עצמה עד אשר יתבסס שלטון לגיטימי בעזה. ההכרה הזו תידרש על מנת לגייס את הציר ה"טוב" בקהילה הבינלאומית, כולל מדינות ערב המתונות, כדי שייקחו חלק מהותי ואמיתי ברצון לבסס שלטון שכזה - שאינו מזוהה עם חמאס או עם ארגוני טרור אחרים, ויאפשר לגבש בשלב מאוחר יותר גם תוכנית מדינית ברת היתכנות.
ד"ר דנה וולף היא מומחית למשפט בינלאומי וניהול משא ומתן, באוניברסיטת רייכמן
