הלילה ירד. חזרנו הביתה, הסתיימה ארוחת הערב, כולם התקלחו, ציחצחו שיניים, הילדים עייפים ואנחנו תשושים מהעבודה ומהסידורים, מההסעות ומהחדשות, אבל הערב יש זמן לשבת ולהקריא לילדים סיפור לפני השינה. והנה אנחנו נישאים יחדיו על כנפי הדמיון. אנחנו צוחקים, מתרגשים, משוחחים, אולי קצת מפחדים, לפעמים גם מנקרים. אבל הילדות והילדים שלנו יודעים שהם בידיים הכי טובות. הם מוגנים עכשיו בחיק אבא או אמא, סבא או סבתא. זו השעה הקדושה והאהובה ביותר ביום, השעה ששמים בה הכל בצד ומתמסרים לחיבוק־סיפור, רגע לפני שנכנסים אל הלילה האפל.
הילדים מבקשים שזה יימשך עוד קצת, עוד עמוד. שזה בעצם לא ייגמר לעולם.
בבוקרו של 7 באוקטובר כוחות רשע תקפו את כל מה שמתגלם בשעת הסיפור לפני השינה ואת כל מה שהיא מאפשרת. הטובחים חיללו את הבועה האוהבת הזאת. תלשו ילדים וילדות מהבית, מחיק הוריהם. קרעו לגזרים את מציאות החיים המגוננת והאוהבת של הורים וילדים.
במלחמה הזאת אנחנו מגינים על שעת הסיפור לפני השינה, שכוחות אופל מנסים להחריב ולטמא. אנחנו מגינים על השעה שבלעדיה ובלעדי כל מה שמתקיים בה, איזה עולם אנחנו מעניקים לילדינו? חשבו על זה: סיפור לפני השינה הוא נייר הלקמוס שלפיו נוכל לדעת אם אנחנו מצליחים לקיים חיים שפויים, טובי לב ומלאי תקווה עבור ילדינו. לכן זוהי התמונה המשפחתית, שממנה אנו צריכים לגזור את כל סדר היום החברתי, הפוליטי והערכי שלנו.
זה אולי נראה פשוט, אך בימים הללו כולנו יודעים שהרגעים האלה עם ילדינו או נכדינו אינם מובנים מאליהם. זה אולי נשמע פשטני, אבל למעשה, כדי ששעת הסיפור לפני השינה תקרה, צריכים להתקיים יחדיו לא מעט דברים שיאפשרו אותה: שכל ילד וילדה יחיו בבית מוגן ובטוח שאפשר לספר בו סיפור לפני השינה; שכל משפחה תוכל להתפנות מדאגות ומחרדות כדי לספר סיפור; שכל משפחה תוכל לרכוש ספרים לילדיה; שמערכת החינוך תחבב על ילדים את עולם הספרים; שכל ההורים יבינו מה ערכה של השעה הזאת; שלא נהיה עסוקים במלחמות ושאבא או אמא לא יהיו במילואים ימים ולילות ארוכים; שלא נצטרך לרוץ לממ"ד ולפחד מאזעקות; שלכולנו תהיה ממשלה שלא תטלטל אותנו חדשים לבקרים ונוכל להתפנות בנפשנו ובליבנו לספר סיפור לפני השינה; שיהיו לנו מנהיגות ומנהיגים שיעבדו עבור הילדים ויפעלו למען ההווה והעתיד הטוב של ילדינו.
כדי ששעת הסיפור לפני השינה תוכל להתקיים, צריך שהילדים שלנו יחיו בארץ שבה לא יוכל להתרחש שוב חלום הבלהות האיום ביותר שניתן להעלות על הדעת - אימה בתוך הבית המגונן, חטיפה בידי חלאות אדם, אמא או אבא ובני משפחה שנרצחים באכזריות סדיסטית.
סיפורים לפני השינה הם בית. במפגשים שקיימתי לאחרונה עם ילדים וילדות שנמלטו מקיבוצי דרום מערב הנגב, חילקתי לילדים ספרים פרי עטי, ויכולתי לראות כיצד הם מחבקים את הספרים המוכרים להם בעיניים בורקות כמו שמחבקים דובי או בובה אהובה שאבדה, כמו שרוצים שהבית יחבק אותנו.
סיפורים לפני השינה הם בית כי אלה הרגעים המשפחתיים הכי יפים, והם ידורו בליבם של ילדינו כל חייהם.
סיפורים לפני השינה הם בית כי כשאנחנו נכנסים בשעריו של סיפור, אנחנו יודעים שאולי נפחד, אולי נהיה במתח או נסתכן, אבל נישאר כל העת על קרקע יציבה ונוכל לנצח את כל הרעים עד הסוף הטוב.
סיפורים שכולנו קוראים יחד לעת ערב, כל אחד ואחת בביתו או ביתה, הם בית כי הם הופכים אותנו לחברה עם זיכרון ותרבות משותפים, עם צחוק, רגש ודמיונות משותפים מלאי חדווה, ולא רק כאובים.
ילדים יקרים מכל, שנלקחו באכזריות מביתם - אני מקווה שתחזרו במהרה אל שעת הסיפור לפני השינה, אל החיבוק של משפחתכם, אל היד המנחה והתומכת, אל הקול של אמא ואבא או של סבא וסבתא או של אוהבים ואוהבות אחרים. אני מייחל שתשובו אל האפשרות לחיות חיים שפויים, להירפא, להחלים, להיבנות, להתחיל מחדש. לאט־לאט. זה ייקח זמן, זה לא יהיה קל, אבל אני מאמין שזה יקרה. אני מייחל בכל ליבי שתגלו מחדש את כוח־העל הטמון בכם - הכוח לדמיין שזה יקרה.
ואנו, כחברה, לא נחזור הביתה כל עוד לא שבו כל החטופים והחטופות הביתה. החזירו אותם עכשיו.
סיפורים לפני השינה הם בית כי כשאנחנו נכנסים בשעריו של סיפור, אנחנו יודעים שאולי נפחד, אולי נהיה במתח או נסתכן, אבל נישאר כל העת על קרקע יציבה ונוכל לנצח את כל הרעים עד הסוף הטוב
