בלובי הכניסה למלון שפיים, ביתם הארעי של מפוני כפר עזה, הציבו בשבוע שעבר באנר גדול ועליו שמות 19 החטופים שנלקחו לרצועת עזה על ידי מחבלי חמאס ב־7.10. מעליו נתלה מובייל עם תמונותיהם ובהן הם נראים מחייכים מתוך חיים אחרים. אין איש שנכנס או יוצא מהמלון בלי לקבל תזכורת לכך שמאחור לא נותר רק קיבוץ חרב ששאלת השיבה אליו תלויה באוויר, אלא בעיקר אנשים, בנים של מישהו, גם אם אינם עוד ילדים לפי ההגדרה שתאפשר עתה את שחרורם, ושאלת חזרתם לא פתורה אף היא. שלומם של החטופים ניצב במרכז סדר היום. הם אולי לא כאן בגופם, אך הם כאן במחשבות, בכל ביס חסר טעם בארוחת בוקר שיכולה הייתה לבטח להיות טעימה, בכל נשימה ובכל שיחה, כמשפט שבסופו אין נקודה.
העסקה שבמסגרתה יוחזרו לישראל אמהות עם ילדים תאחד משפחות ותעניק סוף טוב לסיפור רע מראשיתו, אך תותיר תלויה באוויר את שאלת גורלם של חטופים כמו אלון שמריז בן ה־26 ודורון שטיינברכר בת ה־30 שאינם עונים על התנאים שנקבעו בעסקה. לצד השמחה ותחושת ההקלה עבור אלו שיזכו לשוב ולחבק את יקיריהם, בני משפחותיהם של אלו שייוותרו מאחור חרדים לשלומם. במובנים רבים, אף יותר משהיו טרם היוודע דבר העסקה. האפלה שעוטפת אותם זה כחודש וחצי רק הולכת ומתקדרת. הייתכן שיש כהה יותר משחור?
"הכדור לא במגרש שלנו וזו הרגשה כל כך מטומטמת, בשביל מה אנחנו שם כבר קרוב לחודש?" תוהה עידו שמריז, 32, אחד משלושת אחיו של אלון, "זו העסקה הכי טובה שיכולים היו להוציא? כולנו יודעים מה המשמעות של הפוגה ומה מכבש הלחצים שיופעל בעקבותיה וידחוף להפסקת המלחמה". הוא מספר על שיחה שקיים עם חן ארד, אחיו של רון ארד, וחושש מכך שאין אחד בממשלה שבכוחו להבטיח שלא יהיה כמוהו. "אח שלי בן 26 והוא לא בסטטוס נכון", הוא אומר בצער, "כל חטוף שיוחזר זה עולם ומלואו - אלו משפחות של חברים שלנו, משפחות שאני אישית מתפלל כל יום שיתאחדו מחדש. אני לא יוצא נגד העסקה, זו רק ההתנהלות עצמה שמביאה אותי לתהות אצל מי הכדור. אני רוצה שמישהו יבטיח לי שאחרון החיילים ייצא רק כשאח שלי ייצא. התחושה היא שמישהו מהבית הלבן משחק בג'ויסטיק עם מישהו מקטאר. העסקה הזאת משחקת לידיים שלהם, הכל לפי התסריט שלהם. ברור לכולנו שמי שייצא ראשון זה הילדים, אבל מה המסר למשפחות? שזה שאח שלי רווק בן 26 זה פחות נחשב? שיסבירו לנו מה התוכנית מכאן והלאה, מה גרם להם ללכת על זה באופן הזה. אני מבין את הדחיפות ואם היו שואלים את אחי גם הוא היה אומר קודם הנשים והילדים, אבל מה העיקרון? זורקים לנו עצם ואנחנו לוקחים? הפקירו אותנו פעם אחת, אז שוב ושוב? בפעם הבאה זה יהיה רק זקנים? רק אזרחים זרים? מתי יגיעו אליו?"
ימית אשכנזי, 34, היא אחותה הגדולה של שטיינברכר. היא מספרת שמעולם לא חשבה שתחסל פקט בשבוע, אבל כל עולמה התהפך, אז כך גם הרגלי העישון שלה. כמו שמריז, גם בליבה יש יותר מפינה חמה לכל מי שייפדה מהשבי. "אני גם אמא ומקומם של ילדים הוא לא בעזה", היא מצהירה, "אני לא יכולה לדמיין מה היה קורה אם הילדים שלי היו שם. מצד שני, אני חושבת על זה שגם אחותי היא הילדה של ההורים שלי, והיא אחות שלנו, ועסקה שהיא לא 'כולם תמורת כולם' גורמת לנו לחשוב מתי תהיה העסקה הבאה". היא תוהה באילו הגדרות דורון נופלת. היא לא אמא והיא לא מבוגרת, אבל היא אישה צעירה שכל החיים לפניה. "אנחנו חוששים לגורל הכי גרוע", היא מודה, "היא לא יכולה להיאבק - הנפש שלה מצולקת מלגדול בעוטף עזה. קורע אותי לחשוב שהיא גם לא יודעת מה איתנו. היא בטח לא יודעת שאנחנו בחיים, שכולם בסדר חוץ ממנה, וזה אוטומטית עלול להשפיע על המצב הנפשי שלה ולהחליש אותה. אני כל הזמן עוצמת עיניים ומדמיינת מה עבר עליה, איך שלפו אותה מתחת למיטה שלה, מה עבר לה בראש כשהבינה שמחבלי חמאס תפסו אותה. ככל שהזמן עובר זה נהיה קשה יותר כי אתה נקרע בין הדאגה לחובה לסגל לעצמך שגרת יומיום. יש לי שני ילדים קטנים שצריכים את אמא שלהם, אבל אני עדיין נשארתי ב־7 באוקטובר במובן מסוים. אנחנו עסוקים כל הזמן בהשמעת קולה של דורון. אנחנו רוצים שכולם יידעו שמאחורי המספרים הגדולים של החטופים יש ילדים של מישהו, אחיות, חברות. אני שמחה מכל הלב, שמחה אמיתית, עבור כל מי שישוחרר ועבור המשפחות שכן יקבלו את האהובים שלהם, אבל זה גורם לי לתהות מתי תורי יגיע".
רחבת הדשא הגדולה של המלון באותן שעות כמעט ריקה מאדם. הזמן עובר, אבל לאט. אנשים עוברים, אבל כמעט. 19 עדיין חסרים. יש פה מקום לכולם. למבוגרים ולצעירים, לילדים ולגברים, לילדות ולנשים.
עידו שמריז, אחיו של אלון:
"אני מבין את הדחיפות ואם היו שואלים את אחי גם הוא היה אומר קודם הנשים והילדים, אבל מה העיקרון? זורקים לנו עצם ואנחנו לוקחים? הפקירו אותנו פעם אחת, אז שוב ושוב? בפעם הבאה זה יהיה רק זקנים? רק אזרחים זרים? מתי יגיעו אליו?"
