שוש חטואל, בת 44 מאופקים, איבדה את בעלה, אבי בן ה־52, בהתקפת הטרור על העיר ב־7 באוקטובר. היא ושלושת ילדיה, בני 22, 15 ו־14, הסתתרו בבית במשך 20 שעות, בעוד גופתו של אבי מוטלת בכניסה. איש לא בא לחלץ אותם.
חטואל, שמתגוררת סמוך לרחל אדרי שהפכה לסמל לאומי, אומרת שהילדים שלה מסרבים לחזור לעיר עד שיהיה להם ממ"ד. בעירייה הציעו להם ימי הפוגה באילת, אבל גם שם תפסו אותם האזעקות. בני המשפחה, שנמצאים היום בבאר־שבע, טוענים שגם עכשיו הם לא זוכים לטיפול מספק. הם רק רוצים מיגון בבית.
באופקים נרצחו 26 אזרחים, ארבעה שוטרים ושני חיילים. באותה שבת נרצחו כ־50 מתושבי העיר בכל האירועים. בני משפחת חטואל הם שומרי שבת. "ב־7 באוקטובר השכנים דפקו לי בדלת", שוש מספרת, "צעקו שיש אזעקות. אני לוקחת את הילדים למקלט השכונתי כי אין לנו בבית ממ"ד. אבי, בעלי, יצא ראשון ופתח לנו את המיגונית בחוץ. נכנסנו כולנו ונשארנו שם קצת. כשנרגע, חזרנו הביתה. ישבנו בסלון, ממש בכניסה לבית. הדלת נותרה פתוחה כך שאם תהיה עוד אזעקה – נרוץ".
שוש אומרת ש"ואז התחלנו לשמוע ירי. לא חשבנו שזה מחבלים. בעלי חשב אולי ילדים משחקים עם נפצים. הוא יצא החוצה, אני והבת הגדולה צעקנו שלא יצא. כמה דקות אחרי היו יריות שעברו ממש מעל הראש של הילדים שלי. חלונות התנפצו והם קפצו ונשכבו על הרצפה. חשבתי שמדובר ברסיסים מנפילת רקטה. ראיתי את בעלי על הרצפה, סביבו שלולית קטנה של דם. חשבתי שנפגע מרסיס. הדלקתי את הטלפון והתקשרתי למד"א. המוקדנית ביקשה שנסגור חלונות ודלתות, אמרה שיש מחבלים בשכונה. תוך כדי השיחה אני שומעת על הגג אנשים רצים. המחבלים צעקו לפתוח את הדלת. בית אחד מפריד ביני לבין הבית של רחל אדרי, שנלקחה כבת ערובה יחד עם בעלה. הצעקות היו לבית שלה. אני שומעת רק צעקות, יריות ופיצוצים. הם זרקו רימונים לחצר, היו עוד יריות. רעדנו מפחד. נשארנו בחדר 20 שעות. מ־7:30 בבוקר עד 4:30 לפנות בוקר למחרת. כל השעות האלה בעלי היה זרוק בחצר שלי".
חטואל אומרת: "אני רק מתקשרת למד"א שיגיעו, והם לא מגיעים. צעקתי עליהם 'מהבוקר אומרים בדרך, מה קורה?' היא אומרת: 'גברת, אני מצטערת, אנחנו לא יכולים להגיע לשם, יש לכם מחבלים בשכונה, יש לכם אש חיה. לא יכולתי לגשת לבעלי. אם אצא, עלולים להיכנס אלינו מחבלים ולפגוע בילדים. הם כנראה חשבו שאבי היה לבד בבית. ירו בו והמשיכו לשכן הבא. הוא לקח את זה על עצמו. ישבנו 20 שעות בלי אוכל ובלי מים, בלי אור, תוך כדי יש אזעקות. 20 שעות שעברו כמו נצח. לא ידעתי איך לומר לילדים שלי שירו באבא שלהם.
"אח שלי הגיע אלינו ביום ראשון בחמש בערב. ביקש ממני לפתוח. אמרתי לו שאני מפחדת. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שפתחתי את הדלת. הזדעזעתי. ראיתי את שלולית הדם של בעלי. רציתי לברוח. לקחנו בגדים מהר וברחנו. אחי שטף את הדם בכניסה כדי שהילדים לא יראו. באנו לבאר־שבע. עכשיו אנחנו פה".
מבחינתה של שוש, בני המשפחה לא יחזרו לאופקים עד שיהיו להם אמצעי מיגון. "אמרתי לבת שלי הקטנה: 'אודל, בואי נחזור. תחזרי לבית הספר'. היא אמרה שעד שיהיה ממ"ד היא לא חוזרת. אני לא יודעת איך אני עושה ממ"ד בבית. אף אחד לא הציע עזרה".
המשפחה צפויה לצאת בקרוב להפוגה בים המלח ומקווה שהעירייה תארגן לה אחר כך בית עם ממ"ד. בינתיים יותר מחודש עבר, ורק בתה בת ה־14 זכתה למפגש עם פסיכולוגית. ליתר הילדים עוד לא נקבעה פגישה. האכזבה שלה מהרשויות גדולה. "קודם הציעו לי לצאת להפוגה לשבוע באילת", היא אומרת, "הסברתי שאילת היא מקום שמח שאני ואבי היינו נוסעים אליו. הילדים אמרו לי שבאילת אין אזעקות, שיהיה שקט. הלכנו – וגם שם יש אזעקות. אמרנו שאם הגיעו עד אילת, כבר לא נשאר מקום בטוח בארץ".
