שעות קשות עוברות עלינו. אבל לאט־לאט אנחנו מתחילים להרגיש גם קצת אופטימיות. שאולי בסוף כולם יחזרו בשלום הביתה. אנחנו מאוד שמחים שחבר'ה יחזרו, בעזרת השם, ושהקהילה תחזור, או לפחות חלק ממנה, להיות כמו שהייתה. אנחנו רוצים לראות את כולם פה, בבית, חוזרים יחד, ולא ננוח עד שהם יחזרו.
כאן במלון אנחנו מנסים להירגע ולנשום עמוק. מצד אחד, לא לפתח ציפיות. מצד שני, לצפות לטוב ולהתרגש. האווירה כאן בסך הכל טובה. יש המון אנשים, המון מתנדבים, הילדים הקטנים מתרוצצים במסדרונות. ההורים מדברים ביניהם, יושבים בלובי. אנחנו יושבים בלילה יחד, מדברים המון. גם צוחקים אפילו, בעיקר על הקיבוץ, נזכרים בדברים משעשעים שקרו. זה מאוד עוזר להשתחרר. אנחנו עושים הכל כדי לשכוח מהמצב הזה. אבל זה לא אומר שאין הרבה כעס וכאב.
אנחנו מנסים ליהנות כמה שיותר, כי בכל זאת אנחנו באילת. אבל יש מתח באוויר. כל אחד מקווה שמישהו מהרשימה של המשתחררים יהיה מישהו משלו. אנשים מחכים לזה - אבל קשה לראות, כי התקווה מוחבאת עמוק בפנים, אף אחד לא רוצה להוציא החוצה כדי שלא נגלה בסוף שזה לא יקרה. כל אחד מתפלל למען עצמו ולמען משפחתו, כל אחד מתפלל למען כולם.
