עסקת החטופים יצאה לדרך. דובר משרד החוץ של קטאר הודיע שהפסקת האש תתחיל היום, ב־7:00 בבוקר, רשימת החטופים, 13 במספר, הגיעה לידי הממשלה, וישראל הודיעה למשפחות החטופים - אלה שברשימה ואלה שאינם - שהיום בשעה 16:00 אחר הצהריים יעברו החטופים שברשימה לידי ישראל.
לכאורה, מה כבר יכול להשתבש?
ובכן, הכל.
הכל יכול להשתבש. עדיין יש אפשרות שמחר, יום שישי, נקום בבוקר ולמרות הידיעות, והרשימות, והשמות, והמשפחות שקיבלו אתמול את ההודעה המרגשת, או המטלטלת, בחייהם, משהו יקרה. איזה אירוע צבאי שיעצור הכל: טיל שנורה בשגגה; ירייה שנפלטה; אי־הבנה שהתרחשה בשטח שדומם את רעש המלחמה; שינוי של הרגע האחרון בדרישות חמאס. או, עד כמה שזה טרגי, מישהו שהיה ברשימה לא יגיע. נשאר מאחור. הרי אם יש משהו שלמדנו בשבועות האחרונים, ובעצם מאז 7 באוקטובר, זה שמדובר באויב סדיסטי, שאין לו שום בעיה להתעלל, פיזית ונפשית, ושאין שום קו אדום, לא אנושי ובטח לא מוסרי, שעומד לנגד עיניו.
אז עד לרגע שבו החטופים יעברו לידי ישראל - שום דבר לא בטוח. הנשמה יוצאת אל משפחות החטופים שנכללים ברשימה, אבל לא פחות מזה אל המשפחות שיקיריהם לא נכללים. שמחה והקלה על כך שמרבית האמהות והילדים כנראה יוחזרו, ועצב, תסכול וחוסר אונים, על הגברים שנשארים מאחור. האבות שייפרדו מחר מילדיהם, כשהם יודעים שאולי לא יראו אותם לעולם, הבעלים שייפרדו מנשותיהם, החיילים והחיילות, הגברים הקשישים, חלקם לא בריאים, שיוותרו מאחור. אי־אפשר להימנע מהמחשבות על הרגע שבו הם יבינו שהמשפחה נקרעת, שיקיריהם הולכים והם נשארים בעומק האדמה, נתונים לחסדיהם של שוביהם ולסכנות קיומם.
האירועים כאן הם מהירים, תזזיתיים, משתנים מרגע לרגע, אין זמן לעצור, לעכל את מה שעובר עלינו. דברים שלא התרחשו אפילו בסיוטים שלנו, הפכו בין רגע להוויית חיינו. והכי נורא, שלמדנו להיות מוכנים לרע מכל. כאילו הרוע המוחלט הזה שפלש בוקר אחד אל תוך בתינו, ידבק בנו לעולם.
צריך להגיד ביושר: גם אם היום הראשון בעסקה יעבור בשלום, זה לא אומר שום דבר על הימים הבאים. הכל שברירי, לא ודאי. מילה מיותרת, אירוע בלתי צפוי, יכולים להתהפך עלינו בין רגע, להפוך את הקערה על פיה.
זה מה שקרה שלשום במסיבת העיתונאים של נתניהו, גלנט וגנץ. פשוט למרוט את השערות. לשמוע ולא להאמין. זה היה כשגלנט, שפניו היו תמיד חסרות הבעה, אבל מאז 7 באוקטובר נראות כאילו קפאו לגמרי, זרק לחלל את המשפט על כך שראשי חמאס צריכים לחשוש מאוד כי הם על זמן שאול.
מזל שהמצלמות לא משקפות רחשי לב, ליבו של נתניהו במקרה זה. ברגע ששמע את גלנט באיומו הלוחמני, היה ברור שזו רק שאלה של זמן עד שיגיד משהו יותר לוחמני. ואכן, בשאלה הבאה, למרות שאפילו לא נשאל על כך, הצליח נתניהו לדחוף לתשובתו את המשפט שככל הנראה דחה את שחרורם של החטופים ביממה.
"הנחתי כבר את המוסד לפעול נגד ראשי חמאס באשר הם", אמר נתניהו. ואת זה אמר בזמן שראש המוסד דדי ברנע והאלוף (מיל') ניצן אלון נמצאים בקטאר, כשעדיין אין הסכם חתום ואין רשימה של חטופים. אבל הם, שני המנהיגים הכי בכירים, לא מצליחים להתאפק. איזה חוסר שיקול דעת. איזו פזיזות. איזה חוסר מידתיות.
ובכלל, מה זה אומר: "נתתי הוראה למוסד", שקודם לא היתה הוראה כזאת? 15 שנים לא הייתה הוראה לחסל אותם? אז אולי באמת צודקים מי שטוענים שממשלת נתניהו שמרה על חמאס ועל ראשיו.
בזמן שמסיבת העיתונאים התקיימה, נתניהו כבר ידע שלא הכל תקין. שאין עדיין רשימה. שההסכם עם חמאס לא סגור. אז למה לא להגיד לציבור את האמת: זאת העסקה אבל לא הכל סגור, ייתכן שדברים ישתבשו, צריך להיות מוכנים להפתעות. למה בשעות כאלה לא לדבוק באמת? ובכלל, מתי האמת הפסיקה להיות אופציה? (אל תענו. כולנו יודעים מתי ובגלל מי האמת היא לא אופציה).
והיהירות הזאת. הרצון להראות הישגים. לאיים כדי להראות שאנחנו יותר חזקים. דווקא האופן שבו מצאנו את עצמנו במלחמה הזאת היה צריך ללמד אותנו שיוהרה, בעיקר נגד אויב כמו חמאס, היא מסוכנת. ועוד דל"פ (דעה לא פופולרית): גם המסעות הבלתי פוסקים של העיתונאים למנהרות וכל הטיילת הזאת בעזה - נראים לי מיותרים לגמרי.
אבל זה לא רק זה. הרקע למשפט המיותר של נתניהו על ההוראה שנתן למוסד, הוא הביקורת הקשה של הציבור הימני על העסקה. בהקשר הזה, צריך לומר שההצבעה של סמוטריץ' בעד העסקה מעוררת הערכה. כמעט 100 אחוזים ממצביעיו של שר האוצר היו נגד ולמרות זאת, סמוטריץ' הלך נגד הבייס שלו וגם חזר בו מדברים שאמר. אגב, שני דברים שנתניהו בחיים לא היה עושה: ללכת נגד הבייס ולהתנצל.
אבל אסור להתעלם מהקשיים שמייצרת העסקה עבור ישראל. צריך לדבר עליהם, דווקא משום שלמרות שהם קיימים - הוחלט לקיימה. העסקה מחזקת את חמאס; ההפוגה עשויה לסכן חייהם של חיילים; קשה לחזור למלחמה אחרי הפסקת אש ממושכת שייתכן שתמשך מעבר לעשרה ימים; ישראל תעמוד בפני לחץ מדיני בינלאומי כבד והיא תשלם מחיר בתחום ההסברתי, כשהפסקות האש ינוצלו להוצאת תמונות של הרס והרג מעזה.
אבל מה שמכריע את הכף בעד העסקה, הוא העובדה שמדינת ישראל וצה"ל נכשלו כישלון חרוץ, וצריך שוב ושוב להגיד את זה: הם הפקירו את תושבי העוטף שנטבחו באכזריות או נחטפו. המחדל הכי גדול בתולדות ישראל הוא עליהם. הנטבחים והחטופים אינם חיילים שהתגייסו לצבא בידיעה שהם יכולים להיהרג. אלה אזרחים שהצבא והמדינה היו מחויבים לשמור עליהם. אי־אפשר שכל המחיר ייפול על כתפי החטופים.
מי שכשל צריך לשלם את מחיר ההפקרה.
