יובב קיני, איש חינוך במקצועו, לא דמיין בחלומותיו הפרועים ביותר שיהיה גנן בגן ילדים, ועוד כזה שפועל בתוך בר של מלון. אך כעת, אחרי שפונו מבתיהם, זאת המציאות של תושבי קיבוץ בארי. בלובי של מלון דיוויד ים המלח בו הם נמצאים, מוצבות תמונות של חברי הקיבוץ שנחטפו, והבר הענק הפך למתחם ובו שבעה גני ילדים, שנותנים מענה ליותר ממאה ילדים.
"לא הייתי גנן לפני, זאת טבילת האש הראשונה", סיפר קיני, "הייתי מחנך בחטיבת ביניים ומדריך טיולים. גני ילדים זה אחד הדברים שמסמנים חזרה לשגרה. גייסו גננים וגננות, ואחרי חודש וחצי אני כבר מתקשה לעזוב. הקמנו את הגנים בדיוק כפי שהיו בקיבוץ, עשינו הכל על מנת להחזיר את הילדים למודל המוכר".
"החיים מזמנים סיטואציות מוזרות", הוסיף, "זה מה שהיה צריך ואני שמח שבאתי. זו קהילה מדהימה שנותנת המון כוח. גם הילדים עצמם מדהימים, הם נושאים איתם את הסיפור. הם מספרים לפעמים על מה שקרה אבל בעיקר בשפה של ילדים. משחקים 'להיכנס לממ"ד ולסגור את הדלת', שבית אחד נשרף וצריך לעבור לבית אחר. דרך המשחק הם מחזירים לעצמם את הכוח. רגע אחד הם 'בורחים ממחבלים', וברגע אחר הם בעולם של ילדים ומשחקים בדרקונים. הם דואגים אחד לשני בתוך המשחק וככה הם מצילים אחד את השני, זה משחק ספונטני. אני מאוד אופטימי לגביהם".
שקד פלדמן, מנהלת מתחם הגנים, הייתה אמורה להתחיל ב־8 באוקטובר עבודה חדשה לאחר חופשת לידה. אלא שאז פרצה המלחמה, והיא נשארה בבית עם בנותיה. "החלטתי להתגייס למשימה ולהקים את הגנים בבית המלון", סיפרה, "בתוך ימים בודדים כבר הצלחנו להקים שישה גנים, ואת השביעי הקמנו מאוחר יותר. גייסתי אנשים למשימה והופתעתי מהתגובות וההירתמות של אנשי המקצוע להגיע לכאן".
הם תכננו להגיע לחודש, ובינתיים האריכו כולם את עבודתם ונמצאים במתחם כבר שישה שבועות. "אנחנו תומכים במשחקים של הילדים כאילו הם מתחבאים בממ"ד, כי זה חלק מההבנה של הסיטואציה, זה מה שילדים עושים. אנחנו דואגים להחזיר להם את התחושה של הכוח והמסוגלות, וילדים עושים את זה דרך משחק. הם מדמיינים איך הם מנצחים את המצב. הם רגישים יותר לרעשים, לבומים ושריקות. באחד הימים נכנסו מורות חיילות והילדים שאלו אותנו, 'הם חיילים טובים או רעים?', כי גם החמאסניקים לבשו מדי צה"ל. זה מאוד מבלבל אותם".
הימים הראשונים, סיפרה, היו מאוד מציפים. "שמענו הרבה, 'את יודעת שאבא שלי נהרג?'. את עולה במעליות, שהן השבילים של הקיבוץ עכשיו, ופונה אלייך ילדה שאת לא מכירה: 'את יודעת שסבתא שלי נהרגה?', 'את יודעת שנשרף לי הבית?'. אחרי חצי דקה יוצאים מהמעלית ואת נשארת בהלם. אבל עכשיו זה פחת, זה משהו שהם חיים איתו. יש להם כוח התמודדות יוצא דופן".
כעת הם מפחדים מטלטלה נוספת. "זאת קהילה שהגיעה לכאן תוך כמה שעות, ומתישהו הם יצטרכו לעבור לגן אחר, במבנים הזמניים שאליהם הם יעברו. אנחנו מנסים שיהיה הכי להם הכי יציב שאפשר, בימים האחרונים דאגו להביא חלק מהציוד שהיה בגנים בקיבוץ ותמונות שהיו תלויות שם למרות שכמעט כלום לא נשאר, אבל זאת מציאות לא יציבה".
