האקשן פגש אותנו כמעט מיד על ההתחלה: "בואו תראו משהו", אומר צורי המג"ד כשגיל הצלם ואני מגיעים אליו בפאתי מחנה הפליטים ג'באליה. הוא לוקח אותנו לקומת הקרקע של המבנה שבו התמקם עם אנשיו ומצביע על ערימה גדולה של בגדים ונעליים שהייתה זרוקה במרכז החדר; "זה של החמאסניקים שהיו כאן שעות לפני שהגענו".
היו שם מדים וכובעי מצחייה בצבעי הסוואה ונעלי פלדיום צבאיות בצבע חול שאנשי חמאס חלצו והשליכו כדי שיוכלו להיטמע באוכלוסייה האזרחית, ואולי להימלט עימה דרומה דרך המסדרון ההומניטרי. הם השאירו שם גם אפודי קרב מהסוג שכבר מזמן יצאו משימוש צה"ל. חמאס גנב אותם כנראה מהמתפרות שעבדו ברצועה עבור צה"ל לפני ההתנתקות. בחדר הסמוך, מתחת לספה, הסתירו המחבלים את מטעני החבלה הצבועים בשחור שהשאירו מאחוריהם. רובם מטענים כיפתיים שמצמידים באמצעות מגנטים לשריון של טנק כדי לחדור אותו.
בשתי הגיחות שלי לרצועה במהלך הלחימה, ראיתי כמויות עצומות, כמעט בלתי נתפסות, של אמצעי לחימה ונשקים שהמחבלים השאירו מאחוריהם לפני שברחו למנהרות או נטמעו באוכלוסייה. לפי העדויות מהשבת השחורה ומסיפורי הקרב של מפקדי ולוחמי צה"ל שנכנסו לרצועה, מתקבל רושם ברור שהרוב המכריע של פעילי חמאס לא ממש מיומנים בשימוש בנשק ומפגינים כישורי לחימה דלים. חוץ מכמה מקרים בודדים שהיו בתחילת התמרון הקרקעי, המחבלים אינם להוטים להתעמת עם כוח האש העדיף של צה"ל. כשהם כבר נלחמים, הם מעדיפים לרוב עימותי־בזק: משגרים אר־פי־ג'י ונבלעים בפיר הקרוב.
צורי מתכונן כעת לצאת לפשיטת טנקים לילית קצרה אל תוך מ"פ (מחנה פליטים) ג'באליה. המטרה היא לקיים לחץ רצוף על המחבלים כל שעות היממה ולגרום להם לתהות מניין ומתי תבוא – אם תבוא - המתקפה הגדולה לעומק המחנה. בצוות הקרב של גדוד 198 שעליו מפקד צורי פועלים יחד ובמשולב פלוגות טנקים, פלוגת חי"ר מחטיבת הנחל, אנשי הנדסה קרבית ועוד. הוא חלק מצוות קרב חטיבתי של הנח"ל שפועל במסגרת צוות קרב גדול יותר, אוגדתי, של אוגדת השריון 162.
להוציא מחבלים מהפירים
לפשיטה יצאו בלילה ארבעה טנקים בפיקוד המג"ד. אני מצטרף לצורי בצריח הטנק שלו. גיל הצלם נמצא בטנק אחר. הרחק מצפון לנו בוהקים הפנסים על ארובות תחנת הכוח באשקלון. הנהמה המונוטונית של מנועי הטנקים נקטע מפעם לפעם על ידי צרור ארוך של מקלע או פיצוץ עמום, שנשמעים מגזרת כוחות שכנים. סמוך לחצות מגיע סוף־סוף האישור מהחטיבה. צורי בוחן את נתיב ההתקדמות במשקפת לראיית לילה ונותן הוראה לנוע.
המפקדים והנהגים של הטנקים משתמשים באמצעי ראיית לילה כדי לזגזג בעלטה הסמיכה בתוך הסמטאות הצרות של המ"פ; יש כאן לא מעט רבי־קומות שמהם יכול לעוף עלינו אר־פי־ג'י או מטען וכדאי לנוע לאט ולבחון היטב את הסביבה כדי שלא נופתע.
כל מפקד טנק מבין הארבעה קיבל מטרה נפרדת; "איתור" הם קוראים ליעד שהמודיעין ציין עבורם על גבי מסך דיגיטלי במערכת בקרת האש של הטנק. על המסך הזה אפשר גם לראות בדיוק לאן מכוון התותח. נועם מכניס פגז לסדן. "תנו להם בראש", אומר צורי בקשר. רעם ירי, הסדן רותע אחורה, עשן קל מתאבך בצריח.
הטנקים האחרים רועמים גם הם. "אש מהמקביל", פוקד צורי על מררו התותחן, שמפעיל כעת את המקלע הצמוד לתותח. חלונות המבנים שהותקפו חשוכים. נראה שמחבלי חמאס כבר לא נמצאים שם. וזה בדיוק האתגר העיקרי שצורי ומפקדים אחרים ברצועת עזה צריכים להתמודד איתו: להוציא את "האויב הנעלם" מהמנהרות והפירים אל פני השטח כדי שאפשר יהיה לפגוע בו באש מהקרקע או מהאוויר. אנחנו שומעים כטמ"ם (כלי טיס מוטס מרחוק) חמוש מזמזם מעלינו כל העת, אורב לטרפו.
"חדל" פוקד צורי. הכוח הקטן יוצא מהמחנה וחוזר לאזור שכבר נמצא בשליטתנו.
הפסקת בגט ושניצל
מנסים לתפוס תנומה על מזרן מסמורטט שאולי ישן עליו חמאסניק בלילה הקודם. זה לא פשוט כשמטוסי קרב של חיל האוויר מפציצים ללא הרף את השכונה הסמוכה. החימוש החכם והמדויק והמודיעין האיכותי מאפשרים לחיל האוויר לצמצם למינימום את מרווחי הבטיחות מכוחות הקרקע. אבל הרצפה והמבנה כולו רועדים ומתנדנדים כמו ברעידת אדמה חזקה, כשטון חומר נפץ מתפוצץ במרחק של פחות מ־500 מטר מאיתנו. בסוף נרדמים. העייפות מנצחת גם את חיל האוויר הנפיץ ביותר במזרח התיכון.
עם שחר מתגלה לעינינו ה"מגנן": סוללות העפר שהרימו הדחפורים בין המבנים החצי־הרוסים, יצרו מעין חצר גדולה. הטנקים והנגמ”שים הנמצאים בתוכה מוסתרים יחסית מאש צלפים וטילי נ"ט. הלוחמים שישנו בכלים מגיחים מהם לתפילין ולקפה של בוקר. על רקע פס הקול הקבוע — טרטור המקלעים, ההתפוצצויות ונהמת המנועים — צורי מתדרך את מפקדי המשנה שלו. הוא לא הספיק לישון הרבה הלילה. כל כמה שעות העירו אותו כדי להשתתף בקבוצת פקודות חטיבתית או בהערכת מצב אוגדתית.
באותו בוקר יום רביעי ריחפה כבר באוויר עסקת החטופים והפסקת האש. ההוראה ממפקדת החטיבה הייתה שלא להתקדם בינתיים מזרחה לעומק מחנה הפליטים של ג'באליה. לכן צוות הקרב הגדודי עוסק בפעולות חיפוש והשמדה של משגרי רקטות וטילים, פירי מנהרות, מחסני אמל"ח ומתקני ייצור והשתלטות על "איתורים" שסיפק המודיעין. המג"ד מחלק גזרות פעולה ומשימות על גבי מסכים דיגיטליים של מיני־טאבלטים שהמפקדים מחזיקים בידיהם. כן, אין יותר מפות וצילומי אוויר מנייר עטופים בניילונים כמו במלחמות עבר.
מישהו מביא קרטון מלא בגטים טוניסאיים שדחסו לתוכם רסק עגבניות ושניצלים, בפינה רותח קפה על גזייה. המ"פים נוגסים בבגטים תוך שהם רושמים בפנקסים מה שהם אמורים לעשות.
אנחנו יוצאים עם פלוגת ההנדסה. החבלנים יפוצצו את המטענים שראינו אתמול בלילה. הם בוחרים שקע עמוק בקרקע, מניחים לבנות חבלה צה"ליות בין המטענים החמאסיים ומותחים תיל חשמלי לנקודת הייזום. הכוח תופה מחסות במרחק ביטחון. פיצוץ חזק. פטריית עשן אפורה. ממשיכים ליעד הבא. לוחמי ההנדסה, אנשי מילואים ברובם, מראים לי עכשיו שרידים של משגרי רקטות שהיו טמונים בקרקע.
"כל מקום שהדי־9 נועץ בו את הכף הוא מעלה משהו", אומר לי מ"פ ההנדסה. מ"פ ג'באליה היה, ובמידה מסוימת עודנו, כוורת אחת גדולה של משגרי רקטות וטילים. מכאן ירו עד לפני יומיים לכל הטווחים והכיוונים; לעוטף עזה, כמו גם לתל־אביב.
פלוגת הנח"ל יוצאת כעת לטהר מבנה נוסף שהמודיעין איתר. צוותי המודיעין שאחראים על אספקת היעדים והמטרות לכוחות הפועלים ברצועה נמצאים הרחק מאחור. בשטח ישראל. אבל המידע שהם מספקים - במיוחד ההתרעות על מארבים ומלכודות - ממש מציל חיים.
לוחמי הנח"ל אינם מזדרזים להיכנס למבנה כדי לטהר אותו. בטח שלא דרך הדלת. אנשי חמאס מילכדו חלק ניכר מהמבנים באזורים שלצידי צירי התנועה, שבהם שיערו שכוחות צה"ל ינועו. לכן הכוחות ייכנסו, אבל דרך הקיר. הדחפור הענק נוגח פרצה גדולה בקיר הבית. הנחלאים מטילים פנימה רימון. פיצוץ. הפרצה בקיר מלאה עשן.
הלוחמים נכנסים לאט ובזהירות, שלא לדרוך חלילה על תיל ממעיד שיפעיל מטען. עכשיו אני מבין טוב יותר מדוע בצה"ל מעריכים שהמלחמה תארך חדשים רבים. ההשתלטות על שטחים נמשכת זמן קצר יחסית אפילו כשנעים לאט ובטוח. אבל חיסול שדרת הבכירים והשמדת התשתיות הצבאיות והשלטוניות של חמאס יימשכו זמן רב אם ייעשו ביסודיות.
בשורות טובות
במשך היום אנחנו נעים פעם עם כוח זה ופעם עם כוח אחר, ואני מבחין בשתי מנטרות שהלוחמים ללא הבדל גיל, יחידה ותפקיד חוזרים עליהן שוב ושוב: "תנו להם בראש" - כשנעים קדימה; ו"בשורות טובות" - כשמסיימים ונפרדים. לא קשה להבחין שגם אחרי שלושה שבועות לחימה המוטיבציה והלכידות בשמיים. מהלוחם ועד המג"ד, לכולם חשוב לשכנע אותי, ובאמצעותי, "את אלה שם למעלה" שצריך להמשיך.
"ההפוגה בגלל עסקת החטופים לא מדאיגה אותי. להפך", אומר לי אחד המג"דים כשאנחנו מטפסים והולכים בין תלוליות העפר אל ההאמר שיוציא את גיל ואותי חזרה ארצה. "אני אכין את הכוח טוב יותר; האנשים ינוחו ואני מאמין שייתנו לנו להמשיך ולסיים את מה שהתחלנו כאן ושנמשיך לדרום הרצועה. אחרת נאלץ לחיות במדינת ישראל בחוסר ביטחון תמידי וקיומי. לא רק תושבי עוטף עזה, כולנו נחיה בחוסר ביטחון תחת איום תמידי ונצטרך להילחם ללא הרף. מוכרחים לסיים פה את העבודה כמו שצריך". את המסר הזה בניסוחים שונים אבל במשמעות זהה לחלוטין אני שומע מכולם.
אני אומר לבן שיחי שאני חושש שההפוגה תפוגג את המתח ואת המוטיבציה של הלוחמים. בעיקר של המילואימניקים שיפגשו אישה וילדים שחולים מגעגועים בבית, שהעסק שלהם עלול לרדת לטמיון, שמקום העבודה שלהם בסכנה ושצריכים לשלם שכר דירה. אבל נעניתי בנפנוף יד מבטל. "צריך להעיף מכאן את חמאס ואנחנו נעשה את זה", אומר לי מפקד הגדוד בחיוך, "בשורות טובות".
