עם רדת החשכה ביום שישי, עלתה אמיליה בת ה־6 ממנהרות חמאס בזרועות אמה דניאל, בדרך חזרה הביתה.
צפיתי בתמונות ששודרו בטלוויזיה, המעברים מכלי־הרכב של חבורת המרצחים לאלה של הצלב האדום, ראיתי את פניהם של החטופים והחטופות, את הילדים, וחשתי פעם נוספת את עומק התבוסה שהנחיל לנו חמאס. זו תבוסה, אין מילה אחרת.
ואז התאוששתי ואמרתי: אבל הפעם ננצח. האוגדות שהסתערו על מדינת הטרור וקרעו להם את הצורה סייעו לדיירי השכונה שמסביבנו להפנים שאיתנו לא מתחילים.
וכששמעתי את רעש מסוקי היסעור שהנחיתו את החטופים בחוף מבטחים, שרתי להם את השיר "בדרך חזרה" של אבי טולדנו: "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, המדרון תלול יותר בדרך חזרה".
נשיא ארצות־הברית ביידן חוזר ומציע לראש הממשלה נתניהו שיסכים לרעיון "שתי המדינות" ביום שאחרי. נתניהו מסרב. הוא כלוא בתוך קואליציה שאמנם לא העיפה אותו בעקבות אחריותו המלאה לאסון, אבל בהחלט תעיף אותו אם רק ירמוז על נכונותו לבדוק את הפתרון הזה. נאמר ביושר: אין היתכנות ליישום פתרון שתי המדינות. אבל מהצד הישראלי נדרש לומר מה יהיה ביום שאחרי. היינו חייבים להבין שהפלסטינים לא יוותרו על החלום לחזור לכפרים ולערים שמהם פונו אחרי מלחמת השחרור - הם שמרו את מפתחות בתיהם, והעבירו אותם לילדיהם ולניניהם.
שני הצדדים לעימות הנורא הזה חייבים להעלות רעיונות לחיים תקינים זה לצד זה. שלטון חמאס יובס, אבל אז נידרש למצוא פתרון - אחרת נאמץ לעד את הרעיון של עם לבדד ישכון, אבל לא נשכון לעד ללא פתרון כלשהו.
שר הביטחון גלנט אמר באחת ממסיבות העיתונאים שהוא לא שולח חייל אחד למלא משימות שהוא לא ביצע במהלך שירותו הצבאי. זה נכון. גלנט היה בכל מקום: הוא פיקד על מבצעים מורכבים, וניחן בשיקול דעת ובראייה. אבל עכשיו הוא מגלה תכונה נוספת, שלא הכרתי בו: רגישות. כך הוא הופך עצמו למועמד ראוי לתפקיד ראש הממשלה הבא, ודאי כאשר מולו ניצבים פוליטיקאים שצועקים בעיקר "אני" ו"אני" אבל מסרבים לגלות את האומץ הנדרש כדי לומר לנתניהו: אתה סיימת.
תשפטו אתם.
בשבוע שעבר, באחד הלילות, המתנתי לבדיקת MRI, ומחשבותיי נדדו הרחק מהפוליטיקה ומאירועי השנה האחרונה. לפתע, ניגש אליי חולה אחר שהמתין לטיפול, ואמר לי: "אתם העיתונאים, לא יעזור לכם כלום, רק ביבי - תפסיקו עם הרעל שאתם מפיצים, רק ביבי".
ואני רק רציתי שהבדיקה תגזור את דיני לטובה. ובעזרת השם, כך היה.
אחרי שבוע של אשפוז במחלקת העיניים באיכילוב, אני יכול לבשר לכם שיש לנו סיכוי ענק להמשיך לשרוד כאן. מרגש לראות את הצוותים הרפואיים - אחיות, רופאים ועובדים אחרים - מתמודדים עם כולנו, צעירים ומבוגרים מכל שכבות האוכלוסייה, ביעילות, במסירות ובשוויון מלא. אין עליהם.
מדי בוקר ראיתי את הרופאות כמו מרחפות מחולה לחולה, ורציתי להקדיש להן מילים מ"אני רוצה תמיד עיניים" של נתן זך: "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם... ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די לראות את היופי הזה שבו אני חי".
וגם אנחנו, כפרטים וכציבור, אסור לנו לוותר. נתחזק במשפט שאמר אחד מקרובי החטופים, שלפיו "התקווה מתה אחרונה", ונקווה.
