זה שנים משמשת קטאר כד"ר ג'קיל ומיסטר הייד של המזרח התיכון: בידה האחת אוחזת בקבוק בנזין ומלבה משברים אזוריים, ובידה השנייה קנקן מים כדי להצטייר כמיישבת וכמתווכת הוגנת. הדבר מתחדד במלחמה הנוכחית בעזה: מצד אחד, קטאר היא רכיב הכרחי בקידום היעד המקודש של שחרור החטופים הישראלים והזרים, אך מנגד היא גם מצדדת חד־משמעית בחמאס, מלבה תעמולה ארסית נגד ישראל ומקדמת מהלכים מדיניים חריפים נגדה. לכן, מתחייבת מחשבה נוקבת לגבי המשך השפעתה של דוחא במערכת הפלסטינית ביום שלאחר המלחמה.
תפקידה של קטאר כארנק של ממשל חמאס בעזה היה אחד מיסודות הקונספציה האסטרטגית שרווחה במערכת הישראלית עד 7 באוקטובר. קטאר נתפסה כרכיב חיוני בשימור היציבות ברצועה ובשיפור המצב האזרחי בה, ורבים בישראל ראו בהון שדוחא הזרימה לעזה אמצעי ליצירת "מחיר הפסד" שבגינו חמאס יימנע מהרפתקאות אידיאולוגיות לוחמניות. לא ברור אם הקטארים היו מעודכנים מראש לגבי המתקפה, אולם מרגע שהמלחמה פרצה נהיר כי הם אינם מתווך מאוזן בין הצדדים הלוחמים - אלא גורם מוטה לטובת חמאס, שהנהגתו פועלת מדוחא.
עד תום המערכה, ובמיוחד במסגרת המשא ומתן סביב שחרור החטופים, הכרחי להמשיך בקשר שוטף עם קטאר. אולם, ביום שאחרי מומלץ יהיה לבחון כיצד למנוע כל דריסת רגל מחודשת שלה במערכת הפלסטינית. דוחא כנראה תהיה מוכנה להזרים כסף לטובת שיקום עזה, אולם בה בעת סביר כי תבקש לשקם את מעמד חמאס ולהציגו כארגון טרור שהפך למפלגה פוליטית לגיטימית. ולכן, המלחמה בעזה צריכה להיות צלצול השכמה עבור כל הקהילה הבינלאומית לגבי התפקיד השלילי של קטאר - מדינה אוטוריטרית שמעניקה חסות לגורמי טרור מכל רחבי המזרח התיכון ומלבה תסיסה אזורית באמצעות ערוץ אל־ג'זירה רב־ההשפעה - וזה הרי היה הרקע לעוינות העמוקה של העולם הערבי כלפי דוחא, שבאה לידי ביטוי במצור ממושך שהוטל עליה בשנים 2017־2021. יתרה מכך, בקרב רבים בעולם המערבי מתפתחת בשנים האחרונות טינה כלפי הדו־פרצופיות של קטאר, שנעזרת בנכסים הרבים שהיא רוכשת במערב (לרבות מוסדות מחקר אקדמיים), בגז שהיא מספקת (בימים שהגז הרוסי לא מוזרם בגלל המלחמה באוקראינה), ובעובדה שגדול בסיסיה של ארצות־הברית במזרח התיכון שוכן בשטחה, כדי לבלום כל ביקורת או לחץ נגדה.
את מקומה של קטאר כגורם החיצוני המרכזי המעורב בנעשה בעזה הכרחי שימלאו כוחות הנוחים לישראל ועוינים את חמאס בפרט, ואת האחים המוסלמים בכלל. בראשם: איחוד האמירויות, שהיא המדינה הערבית היחידה - לצד בחריין - שהתבטאה באופן חד־משמעי נגד טבח 7 באוקטובר, תוך הגדרת מעשי חמאס פשעי מלחמה. לצידה, ראוי לצרף את סעודיה, ששילובה בעיצוב היום שאחרי בעזה עשוי להיות ציר מרכזי בקידום הנורמליזציה בינה לבין ישראל, וכמובן גם את מצרים. שינוי שכזה עשוי להפוך את המלחמה בעזה מהתכתשות ישראלית־פלסטינית לתחנה מרכזית בדרך לעיצוב מחודש של המזרח־התיכון. מיטוט שחקן מרכזי במחנה ההתנגדות, לצד צמצום תפקידה של קטאר במערכת הפלסטינית ושילובם כוחות ערביים מתונים במקום, עשוי להביא ליצירת ארכיטקטורה אזורית שבה תקטן השפעת הכוחות הלוחמניים השואבים השראה רעיונית וחומרית מאיראן ומעודדים חוסר יציבות, לצד הגדלת כוחם של אלה הפועלים בזיקה הדוקה לארצות־הברית, רואים באיראן איום מרכזי, וכמהים להסדרה המבוססת על הסכמים בין ישראל לעולם הערבי ולפלסטינים.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
