כשמדינה שלמה עצרה את נשימתה שלשום בערב, והמוח ניסה לפענח מה קולטות העיניים מבעד לחלונות האמבולנסים הדוהרים של הצלב האדום, הן ישבו שם ונגלו אלינו בזקיפות קומתן המתעקשת. הנה הן, בריאות ושלמות, בלובן שערן המרגיע, נחושות לנהל את הסיטואציה ולא להניח לחבורת מחבלים זדונית להכתיב את הכללים: הסבתות המופלאות של ניר עוז חזרו מהשבי.
מרגלית מוזס נופפה אלינו לשלום בחיוך גדול של מנצחים - מחווה שהיה בה לא רק נפנוף יד, אלא גם ליטוף מדמות המאמא הגדולה, שהרגיעה עם שלם. אישה גדולה ואמיצה שמזכירה לנו שיש על מי לסמוך: על סבתות גאות, חזקות וגדושות ניסיון חיים, שאי־אפשר להאכיל אותן בבולשיט, שאולי איבדו כמה קילוגרמים, אבל לא את הממזריות שלהן. כך, למשל, סבתא עדינה משה התותחית דחפה בנחישות את החמאסניק הנבלה שניסה להיראות ידידותי לעין המצלמה ולעזור לה ללכת. היא ממש לא התכוונה להישען עליו בדרך לחירותה. היא צועדת על הרגליים שלה.
מהר מאוד, נוכח הנחישות והעוצמה של הסבתות הגיבורות, מקימות המדינה ומשיבות הרוח, התמלאה הרשת לא רק במילים גדולות ובדמעות, אלא גם בקביעה קולקטיבית - שנמצא החומר החזק ביותר בטבע: זה לא יהלום, זו סבתא קיבוצניקית. ואפשר להוסיף, סבתא קיבוצניקית על קלנועית! ואין ספק שבתוך כמה ימים, לאחר שהגוף יתחזק, עדינה משה, חנה פרי, חנה קציר, יפה אדר, מרגלית מוזס, ושאר הסבתות שישובו אלינו בימים הקרובים, יחזרו לנווט את חיי הקהילה שלהן. לא משנה מה קורה ומה קרה, הן כאן כדי לשרוד, להתגבר ולהמשיך בדרכן הצודקת והנחושה. וממש כמו הכלניות האדומות של צפון הנגב, הן יפרחו גם השנה.
את הארץ הזו הקמתי, את האדמה הזו זרעתי, את הבתים הללו בניתי, כאן נולדו לי ילדיי - אומרות לנו הסבתות הגיבורות בהתנהגותן הזקופה. נוכח תמונותיהן אני מרימה טלפון לעינת פורת עמוס, גרונטולוגית (מומחית במדעי הזקנה) שמובילה את מכון "לתבונה" לגיל השלישי, שמסבירה כי "הסיבה שהחוסן המנטלי, הרגשי והקוגניטיבי של אנשים מבוגרים הרבה יותר חזק ועוצמתי מהחוסן שמגלים אנשים צעירים, היא אבולוציונית. בני הגילים המבוגרים ראו, עשו, התנסו, נפלו וקמו, והם יודעים שלא משנה מה קורה עכשיו - עוד יבואו ימים אחרים. התובנה הזאת נבנית בזכות תהליכים נוירולוגיים קוגניטיביים: מבחינה נוירולוגית, חוסן הוא היכולת של החלק הקדמי של המוח לנהל את הפחדים והמחשבות שמגיעים מהחלק הזוחלי וההישרדותי של המוח, להרגיע את הלחץ, לפעול מתוך פרספקטיבה. ככל שאנחנו מתבגרים, היכולת הזו משתכללת. אנחנו כבר לא רואים את המציאות בשחור ולבן, אנחנו כבר לא שולפים סיסמאות, אלא מבצעים ניתוח נתונים עמוק של המציאות".
הסבתות המופלאות ששבו מהשבי הן שיעור לכולנו איך להזדקן בכוחות איתנים ולא לוותר על לקיחת אחריות על חיינו, על גורלנו, כאן ובכל מקום אחר. לא להיות מובלת, אלא להוביל. לא כצאן לטבח, אלא כרועה ורואה אל העתיד.
ומילה משמעותית גם על תחושת השבט והשייכות: העובדה שהנשים הענקיות הללו הן חלק מקהילה קיבוצית עמידה, נחושה, עוטפת ותומכת, העניקה להן את הביטחון בכך שיש מי שיעשה הכל כדי להבטיח את שובן, וללא ספק נטעה בהן את תעצומות הנפש הדרושות כדי לשרוד את הנורא מכל, ולשוב אלינו עם חיוך. חיוך של מנצחות.
