המוח מתקשה לעכל את מה שהעיניים רואות. ילדים, פעוטות, מוחזקים בכוח על ידי פעילי טרור שפניהם מכוסות, רגע לפני השחרור. הילד אוהד מונדר־זכרי מוחזק על ידי מחבל עם סרט של חמאס על ראשו בזמן שצעירים מוסתים מסביב. רגעים של אימה ופחד, מבית היוצר של יחיא סינוואר, בן המוות. אך גם של תקווה - כאשר אותו אוהד, בן 9 בלבד, רץ לזרועות אביו בבית־החולים שניידר וזוכה סוף־סוף למה שכל ילד צריך לזכות לו, חיבוק אביו. תמונות אלו ייזכרו אצל כל אחד ואחת מאיתנו עוד עשרות שנים, ויצרבו את הזיכרון הלאומי עם מסקנה אחת ברורה: לא עוד, Never Again.
וכאן גם צריך לזכור את חלקה השני של המשוואה: המטרה של הפעולה הישראלית אינה יכולה להיות רק שחרור החטופים. ישראל חייבת "לשמור את העיניים על הכדור", כשהכדור הוא המשך המערכה הצבאית. סינוואר מנסה וינסה לבלבל את הציבור בישראל ואת ההנהגה בדילמות בלתי אפשריות בימים הקרובים. ניתן לשער שבשני בלילה נשמע דיווחים שנמצאו עוד ילדים חטופים שעד כה חמאס "לא הצליח לאתר". סביר גם שבימים שלאחר מכן יימצאו עוד ועוד מהחטופים האבודים, כדי למשוך עוד את הפסקת האש ולהפוך אותה לקבועה. זו המטרה של סינוואר - לבלבל את ישראל ולגרום לציבור שהיה נחוש מתמיד לפעול צבאית נגד חמאס גם במחיר קשה, לתהות אולי צריך לוותר על המשך המתקפה הקרקעית.
הכוונה של סינוואר ואחיו מוחמד - שהפך למעין מס' 2 שלו - ברורה לכל מקבלי ההחלטות. הדרג המדיני והדרג הביטחוני נשמעים נחושים שלא לאפשר להפסקת האש הזו להימשך עוד ועוד, אפילו אם בכל פעם יציע חמאס לשחרר חטוף או שניים, או אפילו חמישה. אולם גם הציבור הישראלי צריך להיות מודע לכך שלמערכה הקרקעית יש כמה מטרות, כשאחת מהן היא שחרור החטופים, והשנייה, חשובה וקריטית לא פחות, היא הכרעת חמאס. אם המשימה שהוטלה על צה"ל לא תושלם, ישראל תשלם על כך מחיר יקר בעשורים הקרובים, ברמה הביטחונית והכלכלית.
המהלך הצבאי בצפון הרצועה נשא פרי עד כה והביא לכך שחמאס אינו שולט שם כבר. תשתית המנהרות שלו נפגעה ומקטעים רבים שלה נחשפים, בין היתר בשל המודיעין שמתקבל מחקירות השטח של פעילים שנופלים בשבי. החשיפה של התשתית הזו הובילה לגילויים שגרמו אפילו לאלו שעסקו במעקב אחר המנהרות להיות מופתעים. נכון, במשך שנים ידענו על קיומה של "המטרו" מתחת לרצועה. אך החשיפות האחרונות גרמו לתדהמה - לא פחות - בקרב מי שנחשף לחומר המודיעיני. הרמה של הבנייה, הגימור, ההיקף, הרוחב - שמאפשר אפילו נסיעה במכוניות מתחת לרצועה - מסביר לא מעט על מה שעשה חמאס בכסף שישראל איפשרה להכניס לרצועה כדי "לסייע למשפחות עניות". 360 מיליון דולר בשנה שהעבירה קטאר, שהתפנו לטובת בניית מנהרות ורקטות, והכל באדיבותה של ממשלת ישראל.
ועדיין, כדי להביא להכרעה של ממש, לא תהיה ברירה אלא להמשיך דרומה, לחאן יונס, לרפיח ולמחנות הפליטים של מרכז הרצועה (נוסיראת, אל־בורייג'). גם מחנה הפליטים של חאן יונס, החצר הביתית של סינוואר ואחיו, יחייב טיפול מיוחד, ויהיו לכך השלכות דרמטיות על תפיסת ישראל ותפיסת הארגון במרחב. המדינות הערביות המתונות - מצרים, האמירויות, סעודיה ואפילו ירדן - מייחלות לנפילת משטר חמאס, שתסלול את הדרך להסכמים מדיניים נרחבים יותר.
ועוד מילה אחת על ההבדל בין תפיסת המציאות של צמרת חמאס לבין הדמיון. באחד הסרטונים שהגיעו אתמול מהרצועה נראה אחד מתושבי העיר נוסע במרכזה, סמוך לבניין הפרלמנט וכיכר "החייל האלמוני". אני זוכר היטב את המקומות הללו מביקוריי בעזה - זהו טבורה של העיר, המרכז של המרכז, וכיום ההרס הוא עצום. "ראחת ע'זה", אומר הפלסטיני בסרטון. "הלכה עזה". ומנגד, צמרת חמאס בחו"ל וברצועה מסתתרים במנהרות או מתגוררים בווילות מפוארות בדוחא, ומשוכנעים שבאמצעות החטופים יצליחו להינצל ולשלוט ברצועה ביום שאחרי המלחמה. צריך לקוות שממשלת ישראל לא תיתן לזה לקרות, אחרי שנים רבות מדי שבהן ממשלות נתניהו איפשרו לחמאס לגדול ולהפוך לאיום של ממש.
