אילת מגויסת. העיר הדרומית שכל השנים מרגישה מנותקת מהמרכז, מין סוג של אזור זמן וקיום אחר כי הכל מתנהל פה בקצב שונה, עלתה מאז 7 באוקטובר על מדי ב’ והתחברה. מי שיורד לעיר הדרומית מרגיש זאת מיד, וגם האילתים אומרים שהם סוף־סוף מרגישים שהם חלק מהמדינה. עד כדי כך. איך מרגישים? האילתים רגילים ללכת ברחוב ובכל כמה מטרים להניד ראש לשלום, לעצור, לדבר, לתת כיף או חיבוק, כי בעיר כל כך קטנה של 60 אלף תושבים כולם מכירים פה את כולם. אבל בימים הללו שום דבר אינו רגיל באילת, וכשבחודש וחצי האחרון במצטבר עלה מספר המפונים מהצפון ומהעוטף על מספר התושבים בעיר - מה הפלא שליאת אגסי מתאגיד התיירות המקומי אומרת: "אני עוברת ברחוב וכל הזמן רואה אנשים שאני לא מכירה"?
את מכירה פה את כולם?
"לא רק אני. כולם מכירים באילת את כולם. אבל עכשיו כל אדם שני לא אילתי. לאילתים זה מוזר לראות ברחוב אנשים שאנחנו לא מכירים. הם כבר חודש וחצי גרים פה, ואנחנו מקווים שחלקם גם יישארו".
המגרש הפך לבית ספר
יצאתי לסיבוב בעיר הריקה מתיירים אבל המלאה בפטריוטיות, שכל תושביה בענייני המלחמה. קולטים מפונים, תורמים בתים ובגדים, עורכים הופעות ומפגשים, וגם בית ספר הקימו כאן עבור ילדי קריית־שמונה. בית ספר תוך כמה שבועות? אכן, כן. על מגרש שעד לפני שבועיים היה בו רק חול וחול יש כעת 30 מבנים טרומיים חדשים, שכל אחד מהם הוא כיתה, יש גם חדר מנהל וחדר מורים, כבר נשתלו כאן עצים ובשבוע הבא יונח הדשא.
לא רחוק, כי באילת שום דבר לא רחוק, מרכז "חוסן ילדינו" למען ילדי עוטף ישראל שהרים פה תוך שבועיים וחצי הפילנתרופ החברתי רוני דואק, ורויטל, שמתגוררת בבניינים ממול, אומרת שהיא לא מאמינה. "איך זה יכול להיות? הרי לא היה פה כלום, היה כאן את מגרש הכדורגל הישן, מאיפה כל זה צץ? יש גם מיגוניות. את יודעת כמה עולה מיגונית?" היא אומרת שוב ושוב כשאנחנו הולכות על מרבדי הדשא שהונחו בין האוהלים הממוזגים שהם חדרי טיפול ושיחה, ובחוץ, באוהל הענק על המרבצים, יושבים צפוף־צפוף מדריכי חוסן מהמכינה הקדם צבאית "חמש אצבעות" שמלווים את ילדי הצפון והדרום בשיחות אישיות ומחבקות ובפעילות גופנית שעוזרת להם להוציא את הטראומה.
טיפול בבישול
דרך נוספת "להוציא את הטראומה" היא באמצעות בישול ואפייה, ובימים אלה גועש בעיר מיזם מרגש במיוחד - נשים מפונות שכל כך מתגעגעות למטבח, לבשל, לאפות ולהאכיל את הילדים והאהובים שלהן באוכל של בית מצאו פה בתים מארחים לבשל בהם כמה שעות ביום, במסגרת פרויקט שהרימה עמותת חמ"ל אזרחי של "אחים לנשק".
נכון, חלק מהמפונות כבר בישלו במטבחי המלונות שבהם שוכנו, הזיזו את הטבחים המקומיים והעמידו סירים כמו בבית, כולל מגשי ספינג' וערימת מופלטות שדורין בן דוד משדרות מראה לי בנייד שלה. אבל משהו היה חסר. האינטימיות והשקט של בישול במטבח פרטי. ביתי. כזה שאפשר ללכת בו לאיבוד בתוך תלולית הקמח או בסיר הרוטב, לבחוש את הפחדים בסיבוב מדיטטיבי שמאפשר לנפש להירגע ממראות ומקולות המלחמה ולהרגיש קצת שליטה במצב.
מי שהבינה מיד את הצורך הזה והעניקה לו מענה מרגש וייחודי היא רותי רודנר, האושיה הכי תל־אביבית שתפגשו, שמסתובבת באילת כאילו היא נולדה פה, וכל שנייה מתחבקת עם מישהו אחר שהכירה בשבועות הללו. רודנר, שבשגרה מנהלת חברה למחקר וייעוץ בניהול זמן, ירדה לאילת ביום השני למלחמה כמנהלת זירת אילת של החמ"ל האזרחי, ואיך ששמעה מנשים מפונות שהן מתגעגעות לבישול במטבח ביתי, העלתה פנייה בקבוצות הווטסאפ המקומיות, וביקשה מהאילתיות לקלוט למטבחים שלהן למשך כמה שעות בכל יום מבשלות אורחות. כאלה שמתגעגעות לכיריים, לגז, למגע המערוך ולקרקוש המחבתות וכמהות להרגיש בית מחוץ לבית. וכך נולד מיזם "מאמות מבשלות", שבו חברות מאה נשים שנידבו את מטבחן הפרטי, ובכל יום מתווספות עוד.
"הבישול הביתי הוא לא רק אמצעי לכלכלת המשפחה, יש בו גם ממד טיפולי, זהותי. הצורך לבשל אוכל של בית ולאכול אוכל של בית עלה מהשטח, אחרי יותר מחודש במלון, שבו יש לכאורה הכל אבל דבר כל כך מהותי חסר", אומרת רודנר כשאנחנו עולות במדרגות לביתה של רותי לוי, מאמא אילתית יפהפייה בת 63 שהיא - תחזיקו חזק - כבר סבתא רבתא לשתי נינות ("אני מדימונה ושם אין מה לעשות, אז עשינו ילדים בגיל צעיר", היא צוחקת). לוי המטופחת והחייכנית מארחת במטבח שלה את דורין בן דוד, אישה יפה וצעירה ממנה ביותר מ־30 שנה. דורין בת 29, ילידת שדרות, אמא לאופיר בת החמש שמאוד התגעגעה לעוגיות האלפחורס של אמא. אז עכשיו דורין כאן, הידיים בלולות בקמח, טרטור המערבל מחליף את רעמי הקסאמים שחותך את האוויר בשדרות, ודורין אומרת שסוף־סוף היא נרגעת.
"האפייה היא התרפיה שלי. אני צריכה אותה כדי להירגע. רותי, איפה יש אבקת אפייה?" היא שואלת, ובעלת הבית צוחקת ופותחת מגרת מזווה ענקית. "כל מה שאת צריכה נמצא פה. תרגישי חופשי", היא מוציאה גם את הצנצנת הגדולה של ריבת החלב ודורין מחייכת. בית זה מקום שבו מבינים אותך. והיא מרגישה כאן בבית.
"בכל מבצע ביטחוני שיש לנו, אני ישר נכנסת למטבח. זה מרגיע אותי יותר מכל דבר אחר. נותן לי חופש לזמן קצוב מהחדשות. ופתאום אני בחרדות ואני מחוץ לבית", דורין מרימה בעדינות את הבצק הריחני כאילו היה תינוק, ומעגלת אותו בין ידיה המיומנות.
רותי מביטה בה בעיניים אוהבות. לפני חמש שנים, בגיל 58, היא הלכה ללמוד אפייה באופן מקצועי, והמטבח שלה הפך למיני־קונדיטוריה ביתית עם סוגי קמחים ומערוכים, שמנות להקצפה שממלאות מדף שלם במקרר וכל מה שצריך כדי להוציא מהתנור עוגות מושלמות.
"זה פשוט מדהים שמכל הנשים באילת הגעתי דווקא אליך. יש לי כאן כל מה שאני צריכה", דורין עוברת לרדד את הבצק על השיש של רותי, שמניחה עבורה משטח רידוד מקצועי של קונדיטורים. יש ביניהן הבנה בשתיקה.
פתאום עיניה של דורין נתקעות על מסך הטלוויזיה שבסלון והיא נדרכת. הפסים הכתומים שבצד הימני מעידים שעל שדרות יש עכשיו התקפת טילים. למרות שהיא מוגנת פה, באילת, הגוף דרוך.
רותי: "מה שקרה ייחרת לנו בתודעה להמון שנים".
דורין: "כל החיים חשבתי שהרוע שאנחנו מכירים מהשואה, מהפרעות, זה משהו שקרה 'שם, רחוק’ גם בזמן וגם במקום. ועכשיו הרוע הוא פה. הוא נגדנו. אחי החורג גר בבארי והיה צריך לנתק את אשתו ממכונת החמצן הביתית כדי שהמחבלים לא ישמעו את הרעש, ככה למשך 17 שעות. לגיסתי שגרה בחולית שרפו את הבית, הרגו את הכלב והחברה הכי טובה שלה נחטפה. רוב השכונה נחטפו או נרצחו. אני בחרתי בבן גביר, כי כל אחד בוחר את מה שחסר לו ורציתי ביטחון. היום אני מכה על חטא. את הפרצוף של אבא שלי בבוקר שמחת תורה של 7 באוקטובר בבית בשדרות, לעולם לא אשכח. כשאופיר עושה שטויות עכשיו במלון אני כועסת עליה, אבל מיד עוצרת בעצמי ונזכרת שיש לי ילדה, שהיא פה, שהיא לא חטופה ולא נרצחה. היא רק בת חמש, אבל כבר שנים מטופלת ב’מרכז חוסן’. כל מה שמנהל אותה זה המצב הביטחוני. בכל מקום שהיא מגיעה היא ישר בודקת איפה המרחב המוגן. כשנכנסנו למלון השאלה הראשונה שהיא שאלה את פקיד הקבלה זה ‘איפה הממ"ד’", דורין אומרת והידיים המיומנות שלה כבר קורצות את העיגולים שיהפכו לעוגיות הביתיות, ממולאות בריבת החלב שאופיר אוהבת. נחמה של בית מחוץ לבית, כמו שאומרת רודנר, שמתרגשת לראות את שתי הנשים - רותי הסבתא רבתא ודורין האמא הצעירה - אופות ביחד.
רודנר: "כאשר החלטנו, בשלוחת אילת של החמ"ל של ‘אחים לנשק’, להקים קהילה שמשדכת בין נשים אילתיות שיפתחו את המטבח עבור נשים מפונות שמתגעגעות לבישול ולאפייה, לא דמיינו כזו הצלחה מהירה. תוך ימים בקהילה חברות כבר יותר ממאה נשים, שמקבלות מאיתנו תלושי קנייה לשופרסל כדי לקנות את המצרכים הדרושים לבישול הביתי. בשבוע הבא אנחנו מרחיבים את העשייה, והקהילה תתכנס לבישול משותף עבור קהילות נוספות, למשל חיילי המילואים שנמצאים בעיר, ועוד". גם רותי וגם דורין עונות ביחד שזה רעיון נפלא.
רותי: "דורין, את יודעת, אני הוזמנתי לאפות בשבוע הבא עבור 300 חיילים, אולי את מצטרפת אליי ונאפה ביחד?"
דורין: "ברור שאני באה", היא עונה ומיד מוסיפה: "את לא מבינה כמה האילתים מדהימים. איזה אנשים נדיבים וחמים. פתחו לנו את הבתים. מפנקים אותנו. פעילויות לילדים, הופעות, ארוחות משותפות, אנחנו כבר חלק מהחיים פה".
וכבר יוצאות מהתנור העוגיות הנימוחות שדורין ורותי מעמיסות עליהן ריבת חלב, ומגלגלות בקוקוס, ועוד מעט לאופיר הקטנה יהיה טעם של בית.
חיבור מיידי
את שרון חודידה, שלדבריה "נתקעה" באילת עם ילדיה מאז חופשת סוכות שממנה לא שבה המשפחה הביתה, אני פוגשת בדירה של יובל אטיאס. בדירת השותפות המקסימה גרה גם נועם, שנכנסה לכאן לפני שבוע, וגם נועם וגם יובל מבסוטיות מאוד מהאוכל הביתי שמתארגן לו כאן כבר כמה ימים. כשאנחנו מגיעים שרון מכניסה לתנור את מגש העוף ותפוחי האדמה בפפריקה, שמן זית ושום "עם טיפת מרק עוף", שהבן שלה, בר, כל כך אוהב.
אור ובר, התאומים בני ה־24 הם בוגרים עם צרכים מיוחדים, שמרגישים בבית בדירה הקטנה. אור יצא עם יובל לקניות בסופר של מצרכים שחסרים לבישול, ובר שוכב במיטה של יובל, מאזין למוזיקה באייפד, ומחייך כשאני נכנסת לחדר כדי להביט על הנוף של ים סוף שנשקף מהחלון.
"את מבינה איזה פינוק אנחנו מקבלים פה? יובל נתנה לבר את החדר שלה, אני קיבלתי את המטבח וביחד עם דווין, המטפל של בר ואור, אנחנו מבשלים כאן את מה שהילדים אוהבים. את המצרכים אנחנו קונים מהתלושים שנתנו לנו 'אחים לנשק'. איפה יש יותר פינוק מזה? בישול בשבילי הוא יומיומי, ופתאום זה חסר. בבית אני בכל בוקר קמה ודבר ראשון מבשלת", שרון צוחקת והולכת לבדוק מה עם העוף, ובכניסה למטבח הקטן מנשקת את שני הילדים, שהם חלק משלישייה. לבר ולאור יש גם אחות, גל, לוחמת בגבול הצפון שיורדת לאילת כשהיא יכולה, כדי לעזור לאמא עם האחים שלה ולתת לדווין קצת לנוח. בכל זאת הם פה מסוכות.
חוץ מהשלישייה בר, אור וגל, לשרון יש עוד שני ילדים - הלוחם רון, שנמצא בספינת חיל הים וכבר יותר מחודש המשפחה לא שמעה ממנו; ומור, הקטנה, שנמצאת במכינה ברמת הגולן.
איך את מחזיקה מעמד?
"את רואה, אני כאן, עם הילדים, עם הבלגן, בתעסוקה מבוקר עד ערב. כל הזמן יש מה לעשות. אנחנו פה כבר יותר מחודש וחצי, ואתמול הלכתי לקנות טרנינגים כי באנו לפה עם בגדי קיץ ועכשיו כבר קר. ואני אומרת גם ליובל ולנועם שהן עוד יבואו אלינו, ולא לסתם אירוח, אלא לחמשוש מפנק עם כל האוכל הכי טעים, כי אני חייבת להחזיר להן כפול על הלב הענק שלהן".
יובל, איך שמעת על הפרויקט?
"חברה העלתה בקבוצה אילתית ושאלה מי רוצה לארח משפחות מבשלות. נרשמתי ולפני יומיים תומר מ'אחים לנשק' התקשר וקיבלנו את שרון ואת בר ואור. המאץ' קרה בשניות", יובל אומרת ונועם מהנהנת בהסכמה. "איך שאור ובר נכנסו התאהבנו בהם. וגם בשרון", הן צוחקות. "בר, אתה בא? צא כבר מהמיטה", יובל קוראת לו לצילומים המשותפים ובסוף שולחת את דווין החייכן להאיץ בו, כבר מבינה את הדינמיקה המשפחתית. דווין שוטף את הידיים מהתבלינים והולך להביא את בר מהחדר, בזמן ששרון קוראת ללונה, החתולה של הדירה, לבוא לליטוף. החיבורים קורים בלי מילים.
את העוף ותפוחי האדמה לא נשארנו לטעום, כי התבנית נכנסה לתנור לשעתיים והיינו בדרך למשימה הבאה בעיר הדרומית המגויסת באהבה. אבל יובל ונועם הבטיחו לי שעל בסיס הבישולים הקודמים, הן בטוחות שהכל יחוסל.
שרון חודידה: "אני אומרת גם ליובל ולנועם שהן עוד יבואו אלינו, ולא לסתם אירוח, אלא לחמשוש מפנק עם כל האוכל הכי טעים, כי אני חייבת להחזיר להן כפול על הלב הענק שלהן”
דורין בן דוד: “בכל מבצע ביטחוני שיש לנו, אני ישר נכנסת למטבח. זה מרגיע אותי יותר מכל דבר אחר, נותן לי חופש לזמן קצוב מהחדשות. ופתאום אני בחרדות ואני מחוץ לבית”
רותי רודנר: “הבישול הביתי הוא לא רק אמצעי לכלכלת המשפחה, יש בו גם ממד טיפולי, זהותי. הצורך לבשל אוכל של בית ולאכול אוכל של בית עלה מהשטח, אחרי יותר מחודש במלון, שבו יש לכאורה הכל אבל דבר כל כך מהותי חסר”
