אחרי כל כך הרבה ויכוחים ומחלוקות וריבים וקללות - הספקות התחילו לכרסם. נשאר משהו מהישראליות? יש לנו בכלל מכנה משותף? היינו זקוקים לחמאס כדי להוכיח לעצמנו, וגם לאיסלאמו־נאצים מדרום ומצפון - שהתיאוריה של "קורי עכבישים" מתנפצת.
בערב שבת ראינו חטופים חוזרים - וכמעט כל ישראלי הרגיש כאילו הבת או הסבתא שלו שבו הביתה. ואתמול בערב חיכינו כולנו יחד עם המשפחות בעקבות העיכוב של הפעימה השנייה על ידי חמאס. רגעים קולקטיביים של אנושיות. וכמה חבל שנאלצנו לחטוף מכה כואבת כדי לחזור ל"כל ישראל ערבים זה לזה". מבירא עמיקתא של צער לאיגרא רמא של שמחה. רק התחלה של שמחה. הרי בניר עוז וביישובים אחרים יש עדיין שאריות דם על רצפות וקירות הבתים. ויותר מ־200 חטופים עדיין בידי ארגוני הטרור. כך שאנחנו רחוקים מחגיגה. והדרך לניצחון ארוכה. מאוד ארוכה.
קילומטרים לא רבים משם חמאס הוכיח שהוא עדיין בשלטון. שני פלסטינים נתלו על עמוד חשמל משום שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. בדרך כלל, כדאי לציין, ההוצאות להורג הללו הן לינץ' לכל דבר ועניין. ובדרך כלל לקורבנות אין שום קשר לישראל. מדובר בצורך בקורבנות אדם כדי לספק תאוות בזויות של ארגוני טרור. כאשר בישראל התרגשו למראה החטופים החוזרים, לא רחוק מהם המוני פלסטינים חגגו מסביב לגופות ההרוגים. מה שקרה בסוף השבוע רק מוכיח, אם היה צורך בעוד הוכחה, שהדרך לשלום ולפיוס ארוכה. נכון, ברצועת עזה כבר החלו הפגנות נגד חמאס. עדיין לא ברור אם המפגינים, שפניהם היו גלויות, יצליחו להחזיק מעמד. גם לא ברור אם ההפגנות הללו יתפשטו. אבל זה כן ברור שב־7 באוקטובר, בתוך עזה, המוני פלסטינים רצו וצרחו באקסטזה מסביב לטנדר שבו הייתה מוטלת גופה של צעירה ישראלית.
ואחרים, דווקא בשטחי יו"ש, היו שרויים באקסטזה דומה מול גופות שני הפלסטינים שהוצאו להורג. כך שישראל יכולה לעקור את חמאס מרצועת עזה. אבל אחרי עשרות שנים של שטיפת מוח אנטישמית - יהיה צורך בהרבה מאוד שנים כדי לעקור את השנאה. זה לא הכיבוש. זה החינוך. הרי האקסטזה שכולה שנאה מתגלה גם בקרב שיעים בלבנון ובקרב מוסלמים בקהיר, בצנעא וברבת עמון. וזה האיחוד האירופי ומדינות אירופה שממשיכים לממן את תעשיית השנאה הזאת.
לא כל העולם נגדנו. רחוק מכך. באירופה יש גם תהליך של התפכחות. בשוודיה ניצחה קואליציה של מפלגות הימין. לפני כן זה קרה באיטליה. בשבוע שעבר זה קרה בהולנד. המכנה המשותף הוא התנגדות להגירה. וכדי להבין את עוצמת ההתנגדות, כדאי להתבונן במה שקרה ביום חמישי בערב בדבלין. שלושה ילדים ואישה נדקרו. הדוקר הוא אזרח אירי. במקור מאלג'יריה. האם זה היה טרור איסלאמיסטי? הנסיבות לא ברורות. מה שכן ברור הוא שהמוני אירים התפרעו ברחובות. הם יצאו לרחובות כדי להרוס ולנפץ בחמת זעם מפחידה. מכוניות משטרה ואוטובוסים הועלו באש. חנויות נפרצו ונבזזו. שעות ארוכות לא הצליחו השוטרים להשתלט על הפורעים. גם בימים הקשים ביותר של התקפות הטרור בישראל - לא היו תגובות כאלה.
באותה דבלין התקיימה בשבת שלפני המהומות הפגנה המונית נגד ישראל. "מהים עד הירדן, פלסטין תהיה חופשית" ו"כולנו פלסטינים", צווחו שם. עברו חמישה ימים והשנאה למהגרים, בעיקר מוסלמים, פרצה במלוא עוזה. זו לא תהיה הפתעה אם מדובר באותם מפגינים. השנאה מאחדת אותם. האירים משתוללים לנוכח פעולה של מהגר אחד. אבל הם רוצים שישראל תכריז על כניעה מול הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה.
כמעט כל ערוצי התקשורת המובילים בעולם שידרו את החזרת החטופים בשידור חי. זו הייתה תזכורת לזוועות 7 באוקטובר. זו הזדמנות לזכור ולהזכיר: לא שוגרו רקטות על ריכוזי אוכלוסייה בפריז, בוושינגטון או בלונדון. לא היו אלפי ולא מאות חטופים ממדינות המערב. ולמרות זאת, קואליציה של מדינות מערביות השתתפו במלחמה לעקירת דאעש מסוריה ומעיראק. זה קרה בעיקר באמצעות הפצצות חסרות רחמים. מוסול בעיראק וא־ראקה בסוריה הפכו לעיי חרבות.
המאמץ העיקרי של ישראל הוא לא נקמה. הוא לא נגד הפלסטינים. המאמץ העיקרי הוא החזרת החטופים ועקירת חמאס. אז כן, שחרור החטופים הוא רק סמל לסכסוך הזה. אנושיות מול ברבריות. ובסכסוך הזה, האנושיות חייבת לנצח.