לא ממואר // מוטי פוגל } אפרסמון } 160 עמ'
בתום מסע מבריק בין ספריו, חייו ונקמותיו של ז'ורז' פֶּרק, ואחרי שראש הקורא התמלא במראות אירופיים קרירים וחלקי פאזלים מפוזרים, חוזר לפתע מוטי פוגל אל רצף השאלות הישראליות, הנדושות, שעליהן נדרש לענות מאז האסון שהתרגש עליו בליל שבת פרשת ויקרא תשע"א, שבה רצחו מחבלים פלסטינים את אחיו אהוד, גיסתו רות ושלושה מילדיהם בביתם שבאיתמר.
"ספר לנו בבקשה על המת", משחזר פוגל והראש שלנו בוחר את קולו של המראיין החביב עלינו, קול אמפתי אך חדור מטרה, לא פעם זה פשוט הקול שלנו. "איך הוא היה? אולי תרצה לחלוק עם המאזינים איזה זיכרון אישי שיש לך מאחיך? איך היו היחסים ביניכם? הייתם קרובים? כשהוא מת, בכית? והילדים? איך הילדים? ושאלה אחרונה, ברשותך. נקמה, לא היית רוצה נקמה?"
כדי להתמגן ממטח השאלות הללו, קרא פוגל לספרו הראשון 'לא ממואר'. יש בהצהרה הזו מידה מסוימת של אירוניה, אבל אפשר שבבחירת השם ביקש המחבר להימנע ממה שההלכה מגדירה כ"מקח טעות": שלא לטעת בקרב הקוראים הפוטנציאליים את ההבטחה הכוזבת, העיתונאית, שהספר ימלא את תאוותם לשמוע את התשובות לשאלות הסנטימנטליות־מציצניות־חודרניות שממלאות את הראש כמעט ללא שליטה.
ואכן, זהו לא ממואר, בוודאי לא ספר זיכרון, אבל גם לא בדיוק ספר מסות רגיל. נדמה לי שיותר מהכל: זהו ספר דרשות של דרשן מיומן שדורש חלקים מהביוגרפיה ומהמציאות המורכבת שפערה את חייו דרך קריאות מקוריות במקרא ובגמרא, במיתולוגיה היוונית וביצירות המופת של קפקא, פרוסט, זבאלד, קורטאסר, בורחס — וזהו רק אמצע המדף בספרייה שפוגל, מבקר ועורך, פותח בפנינו.
כל פרק בספר מחזיק כותרת של מילה אחת — מ'זמן', 'ילדות' ו'אחים', דרך 'גלות', 'בשורה' ו'קבורה', ועד 'קורבנות', 'נקמה' ו'נחמה' — וכמו מילים בפסוק, פוגל דורש אותן אחת־אחת. במובן מסוים, זהו מדרש חדש לארכיטיפיים של סיפורי חומש בראשית: הרצח הראשון, האסון הראשון, מאבקי האחים, האדם והאדמה, הגלות והגאולה — כל חומרי הגלם מתגלגלים שוב בעולם. כך, למשל, מזכיר לנו פוגל, שהאות ק', המסמלת את גיבור הרומן 'הטירה', נגזרת מן הסתם משמו של קפקא עצמו, אבל היא מזכירה לנו גם גולה אחר: קין, רוצח אחיו שנגזר עליו לנוד ולנוע בעולם.
או למשל: את דור המתנחלים הראשון ביהודה ושומרון, שאיתו נמנו גם הוריו, הוא דורש כאנשי דור מגדל בבל שביקשו ליצור לעצמם עולם חדש אחרי חורבן המבול. חבורה שביקשה "לעשות להם שם", כפי שאומר הפסוק, אך פוגל מדגיש את הפרשנות הקלאסית, הרחוקה מהעברית של ימינו: "לא פרסום ותהילה, אלא פשוט שם, כינוי. הם ביקשו להיות קבוצה מזוהה, מוגדרת, כזו שיש לה שם אחד ושפה אחת". כשאתה קבוצה אחת מוגדרת שחשה שהיא עומדת לבדה מול הכוחות הגדולים של העולם, מול ה"הם" — אתה מקבל עוצמה רבה בעצם העמידה.
פוגל, שגדל בהתנחלות נווה צוף וחצה את הכביש הפוליטי אל עבר ה"הם", מצליח בדרשה הזאת להעביר את המורכבת של בן היישוב שאמנם רואה בהתנחלויות חטא, אך עדיין שב ומבקר בהן את משפחתו. מי שכועס על אחיו "שמסר את חייו למען אידיאולוגיה וערכים ששנואים עליי", ובכל זאת יוכל לגייס את האמפתיה ואת ההבנה שקשה להשתחרר מתוך מרחב גדילה של "חיים מוחלטים, טוטאליים. חיים שאין בהם ספק, שאסור שיהיה בהם ספק, שכן הספק הוא סדק במבנה שמבוסס על אמונה, סדק ביסודות".
כפי שנמסר לאורך הספר, הספק אכן סודק את פוגל, אבל הגרסא דינקותא שלו לא נעלמת. בפרק נפלא (שעומד בפני עצמו) תחת הכותרת 'קומדיה', מציג פוגל את "התלמוד כספרות קומית, וליתר דיוק, התלמוד כבדיחה שחורה. כקומדיה של אבל". זאת מסה יפהפייה על לימוד גמרא ועל הגמרא כשפה, כסחורה מילולית וכקסם שעשוי להתרחש, או במילים אחרות: פוגל מראה בה כיצד השעשוע האינטלקטואלי של לימוד התורה מחזיק את המציאות, "כל זמן שאנו בבית המדרש, הדיבור מכניע את העולם".
לרוב הוא מדוד בפרטים הביוגרפיים והם נמסרים במשורה, בדרך כלל כנקודת מוצא. למעשה, רק פרק הלוויה מספר סיפור אינטימי שלם של כרוניקה אישית מרובת פרטים. ובכל זאת, זהו ספר חשוף בצורה יוצאת דופן. כך, למשל, נחתם פרק 'האחים' שנאמר בו הרבה על קין והבל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו ו'המכתב הגנוב' של אדגר אלן פו, אך נאמר בו מעט (לכאורה) על האח אודי: "מה עדיף? להיות האהוב־הקורבן, או להיות האח, אחיו של, האחר, החי? המנצח בתחרות שלא הוכרזה ולא נגמרה? האח מתחבא במקום הגלוי ביותר. האח נמצא שם, כשאנחנו מסתכלים, וכשאנחנו מתעלמים, כשאני מעמיד פנים שאני לא רואה אותו, שאני לא זוכר, מי הייתי ומי הוא היה".
'לא ממואר' הוא ספר קצר, אבל קראתי אותו לאט, במכוון, בזמן האסון שפוקד אותנו. מתפתה לגזור ממנו דרכים להתמודד עם המצב הקשה שאנו שרויים בו, לשאוב ממנו הבנה על נחמה, אבל, אובדן ופשר. מול המראות העצובים של חיים שנגדעים לפתע, מצאתי את עצמי נאחז דווקא במשפטים הללו: "אני כועס על הניסיון להפוך את האובדן לסיפור. לנרטיב. להכפיף אותו למבנה ידוע ומוכר, לסיפור שיש לו לקח, ושהסוף שלו, כמו סופו של כל רומן, מצדיק את ההתחלה וגלום כבר בפתיחה. אני לא מוכן לראות בסוף הסיפור, במוות של אודי, את מה שמעניק משמעות לחייו". •
