אומרים לנו להיות מאופקים.
מאופקים, אומרים. לא לשמוח מדי. לא להביע מדי. במידה כזה.
זאת הנחיה הגיונית בסך הכל. יש הרבה יותר על מה לכאוב. ובכלל, ילד חטוף שחוזר מהשבי הוא לפני הכל עדות לריקבון אנושי, על עצם כך שנחטף.
קצת קשה להיות מאופקים.
גם כי ב־50 הימים האחרונים העלינו עשרות קילוגרמים של רגשות מכל הסוגים. עד שלפעמים קשה ללכת, ואנחנו נאחזים במעקה המציאות, מרימים ראש למעלה הדרך, מתנשפים. כואבים, פוחדים, מתרגשים, מאוכזבים, מקווים. רגשות שבשלב מסוים, יש לנו הרי רק גוף אחד, כמה שנדחס, בקושי נכנסים.
וקשה להיות מאופקים כי אחרי 50 ימי זיכרון שלא מתחלפים לעצמאות, הנפש שלנו מתחננת למעט זיקוקים. "סוף־סוף קצת תמונות טובות", אומרת יונית לוי, בתקופה שבה, בתוך אוקיינוס דמעות, לא עולים בחכה שלנו רגעים אחרים.
ובעיקר קשה להיות מאופקים, כי מולנו, על המסך, תמונה מעורפלת אחר צללית אחרת, מופיעים פתאום אלו שלא פגשת אף פעם אבל אתה כבר מכיר היטב; והלב חסר השליטה שלך, למרות שהתבקש לשמור על איפוק, מתנתק, ורץ ומזנק אליהם.
כל זה קורה בשישי, אחרי 16:30, כשתיעודים מרכבי החטופים העוברים במעבר רפיח מגיעים:
ברכב אחד מופיעה אחת מהסבתות של ניר עוז, מאלו שנחטפו גאות, בלתי מנוצחות, קשה לזהות את פניה אבל היא מנופפת בידה. יוצאת כמו שנכנסה, מלאת עוצמה.
ועוד, ברכב, כובע ספיידרמן כחול. זה של גיבור־העל אוהד מונדר־זכרי. תכף, במהירות הקול, ירוץ לאבא לידיים, וישחק בקובייה הונגרית במסוק ויאכל גלידה עם חברים; ועוד תמונה, דניאל אלוני מחבקת חזק אשת צבא, ולידה אמיליה הקטנה, שתחבק בהמשך את סבתא, וההבעה שלה, אלוהים ההבעה.
ואתה רוצה לשאוג למסך. ולמשפחות. הנה הם, אתה רוצה לקרוא ליוני אשר, האהובים שנלחמת למענם. היית מדהים פה, והם גיבורים שם.
ואלו שבאולפנים, לא עוזרים. חוץ מאמנון אברמוביץ' אולי, לא מסייעים לנו להיות מאופקים.
עוד רבע שעה הם יעברו את הגבול לכרם שלום, קולו המתקתק לאחור של אלון בן דוד מבשר בערוץ 13, ואז, עוד שמונה דקות. שמונה דקות לעצור נשימה, עונים לו באולפן.
ואז, לתוך הלילה, דיווחים כאילו אינפורמטיביים, כאילו זניחים, מהסוג שבבטן ננעצים. עוד שתי חטופות התאחדו עם קרוביהן, מבשרת דפנה ליאל. אם תקשיבו, תוכלו לשמוע מחיאות כפיים של ישראלים, אומר יואב אבן ליד מנחת המסוקים.
אחר כך, בשבת, כמו הפעימה השנייה, כולנו בהולד, ואל הציפייה המורטת מתערבבות תחושות מסוגים אחרים. אכזבות, תסכולים. "חייבים לנשום עמוק", אומר אלמוג בוקר לצופים.
אז יש הפסקת אש. כלומר כנראה, אולי, כשחמאס עומד בו, ולא בוחר לשחק איתנו. אבל אין הפסקת אש לרגשות שלנו. ובתוך הימים המטלטלים הללו אנשים שהם לא אנחנו אומרים לנו כיצד לנהוג איתם.
סבתא מנופפת, תאילנדים מחייכים, פעוטות שלגבולם שבים, מעבר רפיח שהחושך יורד עליו ומחכה לרכבי ילדים שעדיין לא באים. חצאי תמונות מהאולפנים. רסיסי רגעים שבתוכנו מתערבבים. והרגשות שלנו, כמה שנלחץ על כפתורי האיפוק, כמו פצמ"רים מתעופפים. למען השם, איפה המתגים שמווסתים?
