ב"מגש הכסף" נתן אלתרמן כתב על אומה שעומדת שטופת דמע וקסם. אחרי 7 באוקטובר, אין קסם באוויר. כולנו שטופי דמע בלבד. התקוות מוגבלות, מגודרות. שחרור החטופים ביום שישי בלילה מעניק לישראלים רגע אחד של נשימה, נצנוץ של שמחה אמיתית אחרי שבועות של חרדה. הפנים של אוהד מונדר־זכרי בן ה־9. הידיעה שחנה קציר בחיים. החיבוק של אמיליה אלוני בת ה־6. יוני אשר שמחזיק את בנותיו, אחת על כל זרוע. החיוך של יפה אדר, שעשויה מהחומר שבנה את הארץ הזאת.
אלה רסיסים של אור במסע שלקח את כולנו לקצה הלילה. והם חשובים מאוד. המשפחות מבטאות אצילות נפש וריסון יוצאי דופן. כל אחת ממשפחות המשוחררים הדגישה בתקשורת שהמאבק לא תם, שהם לא חוגגים, שהם ימשיכו להילחם על מי שנמצא עדיין בשבי חמאס. הסולידריות הזו היא הרקמה החשובה ביותר בשריון ההגנה הישראלי. אפשר היה לחוש בה אמש בעשרות האלפים שזרמו לכיכר החטופים בתל־אביב. בתושבי אופקים שנעמדו על הכביש עם דגלי ישראל מול האמבולנסים. בישראלים שמחאו כפיים למסוקים הנוחתים.
הסולידריות איננה סיסמה קלישאתית, ולא רק נחמתנו הגדולה. היא כלי יעיל של מדינות דמוקרטיות כדי להתגבר על איומים קיומיים. היא מתבטאת ברוח ההתנדבות וההתגייסות למילואים, ממשיכה אל משפחות החטופים, ובאה לביטוי האפקטיבי ביותר בלחימה עצמה, בכל בסיס, חמ"ל ו"קדמית" שבהם נכחתי מראשית הלחימה. יש שם תחושת שיתוף פעולה שהיא מעבר לכל מחלוקת אישית.
סולידריות דמוקרטית איננה היצמדות לקו של תעמולה מגויסת, פנאטית, בסגנון תומכי חמאס המבטיחים את המשך הג'יהאד אחרי שחרור אסירים. לא כל מדינה הייתה עוצרת מלחמה המוגדרת קיומית כדי להשיב חטופים; לא כל מדינה הייתה מקדישה משאבים נדירים להשבתם. סולידריות אינה קסם או נס. היא ערך שצריך להוכיח וליצוק בו תוכן. ערכים נמדדים לא כאשר קל - אלא כשקשה. לכן ההחלטה על העסקה הייתה משמעותית כל כך.
אין פה חלומות שווא. לאיש אין אשליות מיהו יחיא סינוואר; המשבר שיזם חמאס אמש המחיש עד כמה האזהרות החמוצות לגבי מימוש העסקה היו מוצדקות. חילוקי הדעות בין הצדדים לא נפתרו אמש, אלא בעיקר נדחו. חמאס מתלונן על סדר השחרור הישראלי, ואומר כי האסירים הכבדים יותר היו אמורים להיות משוחררים ראשונים; הוא מלין על "תנועת כוחות" שמפירה לכאורה את ההפוגה, וכמובן אומר שישראל לא עומדת במכסת הסיוע ההומניטרי. מכל הנקודות הללו, מה שחשוב לו באמת הוא סדר שחרור האסירים וכניסת דלקים.
ישראל אומרת כי חמאס הפר בעצמו את הקריטריונים של השחרור, בין היתר בהפרדת משפחות. המחלוקות חשובות פחות מהעניין האמיתי, מהשדר המהותי: חמאס לא איבד שליטה, הוא לא קורס, ומסוגל לנהל מו"מ קשוח עם ישראל מהבונקר. אין לו בעיה להביך את המתווכים הקטארים, שהגיעו במיוחד לישראל בתקווה (תקוות שווא) שיצליחו להגיע להסכם הפסקת אש ארוך יותר - ונאלצו להתמודד עם משבר אקוטי ודרמטי שהציג אותם ככלים ריקים.
סינוואר - מספיק מילים נשפכו על המשיחיות שלו - לא חשש מהקטארים. יש דיווחים מעזה על הלם של האוכלוסייה מעוצמת הנזק הנחשפת, וכתוצאה מכך - זעם כלפי חמאס; זה נשמע משכנע ומעורר תקווה, אך טרם נראו לכך הוכחות עוצמתיות בשטח. בינתיים, במערכת הביטחון אומרים כי סינוואר מזהה את השבת החטופים כמנוף לניצול זמן, להטעיה, לבניית תמיכה בינלאומית ב"הפסקת אש" ארוכת טווח (למעשה, בניצחונו במלחמה).
ההסכמה בדרג המדיני היא שישראל מוכנה לתת זמן, לא רק יום־יומיים אלא יותר, כדי לנסות ולהוציא כמה שיותר חטופים. לאחר מכן, כאשר צה"ל יסתער עם חידוש המלחמה, יהיה קשה הרבה יותר. "זה לא רק שיקול שקשור במשפחות החטופים", אמר לי בכיר במערכת הביטחון, "אלא בחופש מבצעי. ככל שנוציא יותר, יהיה קל יותר".
ישראל תשאף לשחרר בעסקה כעת כמה שיותר חטופים, אבל לחמאס יש עניין רב, וצריך לכתוב זאת כבר כעת, שההפוגה והשחרור יקרסו בשלב מסוים. שסינוואר יוכל לומר לישראל: הצענו לכם הפסקת אש ומו"מ ארוך טווח לשחרור החיילים והגברים שלכם, ואתם ויתרתם למען חידוש המלחמה. ההפוגה לא תיגמר בג'נטלמניות אירופית, וכולם יודעים את זה.
בארגון הטרור עדיין לא תפסו את עוצמת ההסכמה בישראל להמשיך את המלחמה עד חיסולו הצבאי. הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס נכשלה עד כה לגמרי; הוא לא מתכוון להפסיק לנסות, ובסיום ההפוגה נרגיש זאת.
