"והארץ הייתה תוהו ובוהו – וגם אני" ; "עם ישראל חי – ובועט"; "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי קוברת"; "לא מחזירים אותי כל כך מהר"; "אנשים רעים באמצע הדרך"; "מעזה ייצא מתוק"...
אלה ועוד הן רק חלק מכתובות גרפיטי כואבות ושנונות שמתנוססות על קירות העיר ירושלים בעקבות המלחמה שכולנו הוטחנו אליה בשבת השחורה.
ליוזמה אחראית קבוצת נשים חרדיות מירושלים וסביבותיה, שמנהלות בשנה האחרונה את קבוצת הווטסאפ "מיישירות מבט", שם הן כותבות ומפרסמות ביחד שירה אישית על בסיס פרשת השבוע, וגם מעלות את המילים המזוקקות שלהן לסטטוס בווטסאפ, שלו הן קוראות "הסטורי של החרדיות" וגם שולחות את השירים בקבוצה שקטה.
ועכשיו, בימים של מלחמה, שבהם הכל מרחיק לקצוות, הן הרגישו שהן חייבות לעלות שלב. שלא מספיק להשאיר את האמירות הללו בצ'ט הקבוצתי ושלא מספיק לכתוב מהלב – צריך גם לרסס, והחליטו לפרוץ את גבולות הווטסאפ ולצאת להנציח את המילים שלהן על קירות הבירה.
"מיישירות מבט", הן מסבירות לי, זה מפני ששיר הוא מעגל סגור שבו מפענחים רעיון, וגם מפני שבתוך המילה "מיישירות" כנוסה המילה שיר. אני מיישירה אליהן מבט כשאנחנו נפגשות לשיחת זום בשישי על הבוקר, לפני שכולנו נתפנה לסידורים לקראת שבת. לאט־לאט הן ממלאות את משבצות המסך - תרצה דרדיק ורבקי, חני, פיגי, אסתי, שולמית אורבך ושיינדי סדובסקי, שהיא היחידה שעולה עם פאה וחברותיה מתפעלות מההשקעה, כי הן הסתפקו בכיסוי ראש זריז.
איך עברתן מכתיבת שירה על פרשת השבוע לגרפיטי של מלחמה?
"בתחילת המלחמה מישהי העלתה לקבוצה קיר שעשתה בתל־אביב אמנית הגרפיטי דינה שגב, וראיתי שם שהיה כתוב 'נטש אלוקים את הארץ'. מיד כתבנו האחת לשנייה שאנחנו רוצות לעשות קיר נגדי, כאן בירושלים, כדי לטעת תקווה בלב של כולם. למה שיהיו על הקירות רק דברים קשים? רצינו להביא את התפיסה שלנו, כי זה לא נכון שהוא נטש. האתגרים האלה הם חלק מהסיפור היהודי הגדול", אומרת תרצה דרדיק, ממובילות הקבוצה.
"זה מה שהדליק את תרצה, ואמרנו בואו נכתוב בתגובה 'ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך'. זה כדי לתת לאנשים תקווה שיהיה טוב, שיוכלו לקרוא את האמונה מהקירות", מצטרפת אסתי לשיחה.
פיגי: "וככה אנחנו רואות את התפקיד שלנו - להביא זווית של אור בתוך הכאוס, כי אנחנו רואות במלחמה הזו חלק מסיפור גדול, מתהליך הגאולה של עם ישראל, שיגיע בגדול ובענק", היא אומרת, ולכך עוד נשוב.
אסתי: "העובדה שבכל שבוע אנחנו כותבות שירה על פי פרשת השבוע מרגשת ומפעימה. אבל אני הרגשתי כבר הרבה זמן שהמילים שלנו צריכות להגיע לקהל יותר גדול, כי במילים שלנו יש אור גדול".
ואז הגיעה המלחמה. ונכון שלא בנסיבות שחשבתן עליהן, קיבלתן אפקט כפול ומכופל של פרסום.
אסתי: "קודם כל, התחלנו לכתוב בתוך הקבוצה, ניסינו להחזיק את עצמנו והיה לכתיבה המשותפת אפקט שנתן אחיזה. ואז נזכרתי שעשיתי סדנת גרפיטי אצל דינה שגב, שעושה גרפיטי חזק, התקשרתי אליה וסיפרתי לה על השירים שלנו שנולדו בעקבות המלחמה ושאני מדמיינת את המשפטים האלה על קירות, והיא אמרה 'בדיוק סיימנו לעשות בתל־אביב כמה קירות בהשראת המלחמה', והיא שולחת לי את הכתובת שראינו על הקיר. שום דבר לא מקרי", אומרת אסתי.
שיינדי: "אלה קירות מכוערים שריססנו עליהם אור, אני עוברת כל יום ובודקת אם הקירות קיימים, מפריחה נשיקות וחוזרת הביתה".
חני: "אותי הגרפיטי הציל במהלך המלחמה. לפניה, היה לי סטרס מאוד גדול בחיים האישיים וכאשר התווספה לזה המלחמה שפרצה, נאלמתי, לא הצלחתי להוציא הגה, הייתי משותקת בהשתבללות עמוקה. וכשאסתי הגיעה עם הרעיון של הגרפיטי, באותו רגע יצאתי מהקונכייה הלכתי למקסטוק, שפכתי כסף על שבלונות וצבעים והרגשתי ממש איך אני יוצאת מהקיפאון לפייט, לעשייה שהיא משמעותית. וככה, ביום שישי, במקום להכין את הבית, רגליי הוליכו אותי לשוק כדי לוודא שהאמירות שלנו עדיין שם, ולראות את האנשים קוראים את המילים שלנו, נושמים וממשיכים".
אסתי: "המחשבה שאת מרססת על קירות מילים שאת מאמינה בהן ושאף אחד לא יכול להתעלם, להשליך לפח או לקמט, ושעוברי אורח, צעירים ומבוגרים, עומדים וקוראים, זה מרגש. קיימת גם הסקרנות לעמוד שם ולהתבונן מי יעצור מול הקיר".
שמעתי שהכתובת לא נשארת על הקיר. שהפכתן ויראליות.
תרצה מחייכת: "נכון. לפני כמה ימים אני פותחת סטטוס בווטסאפ של מישהי שאני מכירה ורואה שם צילום של קיר 'שלנו', ואני שואלת אותה, 'ממי קיבלת?' והיא אומרת, 'לא קיבלתי, עברתי ליד השוק וצילמתי'".
איזה משפט זה היה?
"'מעזה ייצא מתוק'. ואז אמרתי לה, 'וואו, זה אנחנו עשינו', וזה היה רגע מרגש".
התיקון הכללי
שגב, אשת הגרפיטי הוותיקה מתל־אביב, מצאה בהן שותפות לדרך. "היא קוראת לנו 'החברות החרדיות החדשות שלי'", הן צוחקות ומספרות ששגב מלווה אותן ומעידות שזה גורם להן להיות רגועות, למרות שמדובר באקט מחתרתי, וכן, הן מודעות לכך, אבל לא רוצות להרחיב את הדיבור בנושא.
חני: "סמכנו עליה כדי להחליט אילו קירות לבחור, סמכנו עליה בדרך הביצוע - לא סתם לזרוק צבע, אלא להפוך את זה לאמנותי. היום אנחנו יודעות די בבירור שנצא שוב ושוב לרסס גם אחרי המלחמה. מי שמכור לגרפיטי – מכור".
אתן באמת מאמינות במה שכתבתן? שמעזה ייצא מתוק?
רבקי: "ברור. אלה חבלי לידה".
תרצה: "חבלי משיח. חבלי משיח הם כמו חבלי לידה. ויש פה לידה קשה"
אסתי: "גם כתבתי על הקיר, 'מלחמה זה כמו לידה, תכף יהיו פה חיים חדשים".
רבקי: "לצד השליחות שאנחנו מרגישות, אנחנו צריכות לנהוג בחרדת קודש, כי הציבור החרדי לא נפגע בטבח, הרגשתי שמי שָׂמָנוּ? שאין לנו בכלל רשות".
פיגי: "אבל נשמת ישראל היא נשמה כללית, וגם בלי שאנחנו נפגענו זה פגע לנו בתוך הנשמה, ולכן אנחנו חייבות לפרוק את הרגשות".
וכאן הן חוזרות לדבר על היותה של השבת השחורה חלק ממשהו גבוה וגדול ונבואי ונשמתי וענק של עם ישראל לדורותיו, כפי שהן אומרות.
תרצה: "אנחנו רואים את הזוועה בעיני בשר ודם, רואים אותה נקודתית, אבל יש לה שורש יותר ענק וגבוה". אני מקנאה בכן שאתן חיות באמונה שהזוועה הזו היא חלק מסיפור יותר גדול בתולדות העם היהודי, ומסוגלות לא להיתקע על השבר הנקודתי.
"אנחנו לא יודעות מה יהיה, אבל מאמינות שכל מה שקורה מכוון לטוב. אנחנו כבר 2,000 שנה בתהליך של גאולה, והטוב הזה יגיע, וכל דבר שקורה מקדם אותנו אליה. זה כמו עוד ציר בצירים הקשים. את מרגישה שאת לא יכולה לסבול יותר, אבל ייצא מזה משהו טוב בסוף", אומרת תרצה ומבטיחה: "יגיע משיח ותהיה גאולה אמיתית. כבוד השם יופיע אנחנו נבין את הסיפור. כשמסתכלים על מה שקורה מתוך חור של מנעול רואים סיטואציה נקודתית, אבל אנחנו עם ענק וגדול, ואי־אפשר להסביר את מה שקרה לנו במלחמה הזו בלי ראייה אמונית חזקה. יש פה סיפור ענק של שנאה ואנטישמיות שנמשך כבר 2,000 שנה. אנחנו עוברים את הסרט הזה, נרצחים ונאנסים, ולמרות הכל יש לנו שליחות וסיפור להעביר לעולם. אנחנו אבוקה של אור, של מוסריות, של אמונה, של טוהר. תראי את החיילים שלנו, איך הם נכנסים לעזה. הם לא צריכים סמי מרץ, הם שרים 'עם ישראל חי' ונכנסים בכוח האמונה. ואת אומרת הצבא הזה ינצח, כי הוא הולך עם רוח ולא רק עם טנקים. ותפקידנו, בשם ה' אלוקינו, הוא להזכיר שאנחנו הולכים פה בשמו של עם שהוא נצחי, היה תמיד ויהיה תמיד, ולא ניפול".
מתי בעצם שמעתן על מה שקרה?
רבקי: "אנחנו שומרות שבת וכל האירוע החל בשבת של שמחת תורה, ופתאום אזעקות בירושלים ולא ידענו כלום. הבן שלי חוזר מבית הכנסת בשעה 9:20 בבוקר ואומר לי, 'אמא, את לא מבינה. נכנסו ג'יפים ליישובים וחטפו אנשים'".
איך הגבת?
"אמרתי לו 'ירמיהו, אל תדבר ככה, יש כוח למילים, אל תפתח פה לשטן', כעסתי עליו. זה היה כל כך מופרך מה שהוא אמר. הבנו שקורה משהו גדול, אבל לא עד כדי כך".
שיינדי: "לא היינו מחוברים לחדשות. אנשים ששמעו דרך מי שראו חדשות דיברו על 200 הרוגים, ואמרנו בינינו שזו הגזמה מטורפת. אני זוכרת שהשכן אמר לי במדרגות שיש חמישה קיבוצים שנכבשו על ידי חמאס, ואמרתי לו 'טוב, אתה מגזים'. לא חלמנו שזה מה שקורה".
רבקי: "פתחנו את הטלפון במוצאי שבת ונדהמנו. התכתבנו בקבוצה ואמרנו האחת לשנייה 'זה צ'יזבט או אמיתי? אשכרה חטפו נשים וילדים? זה נשמע לא אמין בעליל".
ומה כתבתן?
תרצה: "עוד לא כתבנו כלום. מישהי מאיתנו פירסמה אותיות בלי פשר וכתבה 'אין לי מילים, עוד לא מצאנו מילים'".
שולמית: "היה רגע שהרגשתי שהחושך מכסה את הכול. קראתי את המילים שכתבנו בקבוצה ומשהו נחנק לי בגרון. הרגשתי שהגיע הזמן לשים במילים גם תקווה ואור. לחפש בהן בגאולה. המילים שלנו הן שליחות, אנשים קוראים אותן ומתרגשים. נשמות נאחזות בשירה יש לנו תפקיד ואנחנו צריכות לזכור את זה".
תרצה: "היו שבועיים שלא ישנו בלילות בכלל, הלילות היו הזמן המפחיד הזה של המחשבות, וככה נולדו שירי המלחמה שלנו. אני זוכרת, לילה אחד כתבתי 'אוי ארצי כי לאהוב אותך זה לשלם בכאב', ואז שיינדי ענתה לי 'איה אותה ארץ, מי ינחנו דרך', ועניתי 'ארץ קטנה עם שטן', והוספתי 'יכול להיות שזה נגמר', והיא ענתה 'בגוף רועד כאן הוא ביתי', ו'אלי, אלי, איך לא נעצר העולם', והתשובה מגיעה – 'חבלי משיח הנה זה בא איום', כי זה נורא ואיום, והיא כותבת 'כבר שעה ונותרנו מעט מה רבים שאינם כבר בינינו', ובאיזה שהוא שלב הצטרפו עוד חברות וקראנו לזה 'חורבן הבית', כי החרבנו בתים של שירי ארץ ישראל. ובבוקר, קראנו שוב את כל השרשור הכואב, התחלנו לעצב משפטים קצרים וכל אחת העלתה לסטטוס בווטסאפ את המשפט שלה. וכשהיו לנו 50 כאלה, הגיע הרעיון לגרפיטי".
שיינדי: "סטטוס בווטסאפ זה הסטורי של החרדיות, אנחנו מעלות לשם שירים ומחשבות כמו שאתם מעלים לסטורי".
"ברגע קטן עזבתיך"
אנחנו מדברות בשישי בבוקר. אחר הצהריים צפויה להתממש הפעימה הראשונה לשחרור האמהות והילדים של ניר עוז מהשבי, ותרצה מציינת שגם הפעם פרשת השבוע מהדהדת את מה שקורה במציאות.
"זה מטורף. בפרשה שקוראים השבוע מסופר על עסקה שיעקב עשה עם לבן, ולבן רימה את יעקב, ורימה אותו ורימה אותו, וגם אנחנו פה עם עסקה שמקווים שהכל יסתדר בה", אומרת תרצה, ואף אחת מאיתנו עוד לא יודעת לגבי התחבולות שילוו את העסקה של יום שבת, שבה אמורים להשתחרר החטופים של בארי.
אז האמונה וההיאחזות בפרשה שומרת עליכן מלהתפרק מול מה שקרה?
"מאוד קשה להיכנס לנושא, כי זו שאלה מאוד גדולה. אנחנו כבר 80 שנה שואלים איפה היה אלוקים בשואה. וזו שאלה שיש לה הרבה תשובות, וקשה להבין אותה מהר בלי להבין את הסיפור של כל העם הזה ולקרוא את התנ"ך מתחילתו, עם נבואות הזעם שמתארות את מה שקורה עכשיו, את מה שיקרה באחרית הימים".
כלומר, הגאולה בדרך?
"אנחנו מרגישות שזה זמן של גאולה שמתאפיין בהמון קושי וכאב, הדברים הכי קשים נכתבו על הזמן הזה, ויש גם את נבואות הנחמה בישעיהו שאותן כבר הזכרנו: 'ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך'. וצריך להבין שמספיק רגע אחד שאלוקים מסיר את העיניים כדי שיהיה פה נורא. הנה, אלוקים עזב אותנו לרגע קטון והשטן השתולל. אבל התמורה תגיע בצורת 'ברחמים גדולים אקבצך'. וזה מה שמנחם אותנו, זה כתוב וזה קיים וזו לא שאלה מבחינתנו איפה אלוקים עכשיו ואיפה הוא היה בפרעות כאלה או אחרות. זו לא הטרגדיה הראשונה שמתרחשת לעם היהודי, פעם ב־70 שנה יש לנו שואה, יש לנו פרעות, מיליונים נהרגו פה. אנחנו חיות בתוך זה, וזו שאלה שמוחזקת אצלנו הרבה שנים".
כשהן מדברות אני מתבוננת בהן. בחיוך. באור בעיניים. בחיבור הכן שלהן עם המסר והמילים, ונזכרת במה שאמרו על הכתיבה שלהן בתחילת השיחה – "ייחודיות הקבוצה שלנו היא בכך שאנחנו מקיימות יצירה נשית אמונית חרדית".
שיינדי: "כמו שסכין מתחדדת בירך חברתה, יש משהו בשיתוף שלנו. אנחנו מחדדות את המסר, מפדבקות את הכתיבה זו של רעותה, ונוצר משהו מאוד מיוחד".
"אור על פני תהום"
"החברה החרדית עוברת טלטלה. מאז תחילת המלחמה וברוח גלי האחדות הניכרים ניתן לראות התגייסות מרשימה של החברה החרדית בכל התחומים - לרבות מבצעי כביסה לבתי המלון של המפונים (למעלה מ־60 בתי מלון בירושלים) שמנוהלים ביד רמה, בעזרת רבבות מתנדבות ומתנדבים", אומרת תמר ברלינר - מנהלת אגף תרבות ואמנויות בעיריית ירושלים, שאימץ את נשות הגרפיטי. וכך, לצד גלריות לאמנות חרדית, בתי ספר לאמנות למגזר החרדי וסצנת קולנוע חרדית ענפה, תתקיים בהיכל התרבות רמות בירושלים התערוכה "אור על פני תהום" שתציג את שיריהן של "מיישרות מבט": "נשים כותבות שירה, מתוך קולמוס החושך נובעות מילים של אור ונחמה, שלהבת לוחמת באפלה", נכתב על השירים.
