את ננסי שניידר אי־אפשר היה לפספס מקילומטרים. אישה מצחיקה ומתוקה, עם קול מעושן, מראה מוקפד, לבושה בגדים דרמטיים שעיצבה בעיקר בעצמה, תנועות ידיים תיאטרליות, ובעיקר, נוכחות בלתי מתנצלת. מעולם, גם בתקופות שבהן היה מסוכן לחיות כטרנסית בישראל, היא לא ניסתה להתחבא. להפך, שניידר תמיד הייתה טרנסית גאה.
ביום רביעי שעבר, בנוכחות חבריה וחברותיה הקרובים וכמה בני משפחה, הובאה שניידר בת ה־72 לקבורה בבית העלמין בחיפה, אחרי שנפטרה ממחלת ריאות קשה. "זה לא שהארץ הייתה קטנה עלייך, את היית גדולה עליה", ספד לה חברה הטוב, שחקן תיאטרון הבימה והדראגיסט טל קלאי, שטיפל בה במסירות בשנותיה האחרונות. "עם לשון מושחזת ומפולפלת, טופפת בצעדי ריקוד על שביל האבנים הצהובות של החיים, חצית יבשות, ארצות וערים, ותמיד נשאת חיוך ענק ואהבת החיים".
× × ×
סיפור חייה הפתלתל של שניידר נראה כאילו נלקח ממלודרמה אלמודוברית. היא גדלה בעיר התחתית בחיפה למשפחה בת שמונה נפשות שעלתה ממרוקו. אביה היה מנופאי בנמל חיפה ואמה עבדה בניקיון. את גילה גולדשטיין, אייקון להט"בי ישראלי, שנאלצה לעבוד בזנות כדי להתקיים, הכירה מילדות. כבר בגיל תשע, השתיים נהגו להגיע יחד לגן הזיכרון בחיפה, מוקד של קרוזינג וזנות הומוסקסואלית. "גילה ואני היינו הופכות את חיפה", סיפרה לאיתי יעקב בראיון ל־ynet לפני כשנתיים, לרגל תערוכה שנערכה לכבודה במוזיאון בעיר הולדתה. "אף אחד גם לא נקט כלפיי אלימות, כי אחי היה פושע מוכר בשכונה".
את חוסר ההתאמה המגדרית הרגישה עוד כילדה. "מאז שננסי הייתה ילדה היא רצתה להיות אישה", מספרת אחייניתה אורה איטח, האדם הקרוב אליה ביותר והיחידה מבני משפחתה שטיפלה בה וישבה עליה שבעה. "היא סיפרה לי שאמא שלה דיברה אליה כבר אז בלשון נקבה, מה שהיה מאוד יפה בעיניי. היא בקושי סיימה בית ספר יסודי, אבל הייתה לה יותר חוכמת חיים מלפרופסור. היא תמיד הייתה מלכה".
בגיל 15, יחד עם גולדשטיין, ייסדה שניידר את להקת 'פצצות מין' פורצת הדרך. "אני הדראגיסטית הראשונה של מדינת ישראל", אמרה בריאיון ל'וואלה'. "עבדתי בכל המועדונים הכי גדולים בתל־אביב — בר 51, רודיקה, קרוואן. לא נראינו דראגיות, נראינו נשים. רק בסוף המופע, כשהיינו מתפשטות ופותחות את החזייה, היו רואים שאני זכר ולא נקבה וכולם היו בשוק, בהלם".
הוריה, שהתקשו להתפרנס, לא עודדו את האהבה שלה למחול ולעולם התרבות, אבל שניידר לא ויתרה על החלומות. "הבית היה עני, ואמנות לא עניינה אף אחד, אז היא וגילה הלכו למורה לבלט קלאסי שהסכימה ללמד אותן בחינם", מספרת האחיינית איטח. "היא סיפרה לי שהיא הלכה לשוק הפשפשים וקנתה תחתית ארוכה של חצאית משי אדומה ותפרה ממנה לעצמה ז'קט קצר וחצאית בלרינה. היא גם ריפדה את החזייה כי היא עדיין לא קיבלה הורמונים ולא היה לה אז חזה".
את שינוי המין עשתה שניידר ב־1970 בבלגיה. "תמיד ידעתי שאני לא אהיה בעל עם משפחה וילדים", סיפרה בראיון ל־ynet. "בגיל 15 יצאתי שנה וחצי עם אחד הגברים הכי חתיכים בתל־אביב. אהבתי אותו מאוד, ולאהוב מישהו זה לא לחשוב על עצמך, אלא קודם כל עליו. הוא בא אחריי עד אנטוורפן, לא רצה שאני אעשה את השינוי, אבל לא רציתי להמשיך ככה, אני לא בנויה לזה. לא יכולתי לחיות כגבר סטרייט ולא כהומו - רק כאישה. היום אני מרגישה מאה אחוז אישה - יותר אישה מאישה. אדרבה, נשים יש אינסוף ברחוב, טרנסיות אין. ועוד כמוני? יש לי חבילה של קבלות ומכתבי אהבה. גברים שהיו איתי, סטרייטים שהיו לפני ואחריי עם נשים, לא אהבו אותן כמו שאהבו אותי. הניתוח גרם לי להרגיש שלא נולדתי אחרת".
בהחלטה אמיצה, היא בחרה גם לחשוף את ההליך שעברה. "במשך שנים לא רציתי לדבר על זה שעברתי שינוי, כי מבחינתי נולדתי אישה", סיפרה, "אבל לאחר שחזרתי לארץ משווייץ, החלטתי לצאת מהארון עם העניין הזה של הטרנסיות. בציריך היה לי בית אופנה, חייתי עם בן זוג, ולא רציתי שיידעו כי לא רציתי שיחטטו לי בחיים. בארץ הרגשתי יותר חופשי".
בראיונות שנתנה אז ידעה שניידר, שנישאה שלוש פעמים בחייה, לשמור על כבודה אל מול התקשורת החטטנית והמעליבה. אחת ההופעות הזכורות שלה הייתה בתוכניתו של גבי גזית, שהתעקש לפנות אליה בבוטות בשם שבו נולדה, פנחס אבוטבול. כשדיבר על עברה כנערה בחיפה, יחד עם גילה גולדשטיין, ענתה לו בתקיפות: "אני לא חייתי מזנות. עשיתי את זה פעם אחת כשהייתי בת 14 כדי לעזוב את הארץ".
"החיים היו בית הספר הכי טוב שלה", מספרת אחייניתה. "היא עברה הרבה קשיים והתעללויות עד שהגיעה למנוחה ולנחלה. למזלה היא הייתה עקשנית ולא ראתה אף אחד ממטר".
איזה התעללויות היא עברה?
"לא כל הנוצץ זהב. בתחילת דרכה היו מרביצים כאן לטרנסיות, אבל אני לא חושבת שהיא חטפה מכות. יש לנו במשפחה גנים מאוד חזקים וקרימינליים, והיא לא הייתה פראיירית. לא היה כדאי ליפול לפה שלה. יש טרנסיות שאנסו אותן, לא אותה. היא לא נתנה להם. אין סיכוי".
גם חברתה הטובה אילנה סייפריד מספרת כי המעבר לאירופה חסך משניידר חלק מההתעללויות שהיו באותן שנים מנת חלקה של הקהילה בארץ. "היא הצליחה להימנע מכל ההשפלות שאני והחברות שלי עברנו. המשטרה הייתה עוצרת אותנו רק כי היינו לבושות כנשים ומכניסה לתא מעצר קטן ל־48 שעות. היה בלש שהיה ניגש אלינו ואומר: 'יש לך שתי אפשרויות - או להיעצר ל־48 שעות או לשכב איתי'. אני העדפתי לסבול חצי שעה ולשכב איתו, כי בכלא, העבריינים אנסו אותנו".
× × ×
טל קלאי הכיר את שניידר לפני 13 שנה באחד המועדונים בתל־אביב. "היא הייתה דמות מאוד תוססת, עם יופי מיוחד ואקזוטי, שאהבה לבלות ואהבה אמנות", הוא מספר. "מילדות היא ציירה בצבעי שמן על קנבס וכל החיים צרכה תיאטרון ומחול. היה לה מינוי לאופרה ולהבימה, היא הייתה יוצרת בעצמה בגדים צבעוניים ומשוגעים ויוצאת איתם לרקוד ולשתות. גם כשחיה באיטליה, היא הופיעה שם בקברטים ואפילו הסטריפטיז שעשתה בצעירותה היה אמנותי, לא זנותי. היא הייתה מאוד קלאסית בלוק שלה, ומצד שני הייתה לה חוצפה מאוד ישראלית. לא היו לה פילטרים בלשון. היא אמרה כל מה שהיא חושבת ומרגישה, ושכולם יקפצו לה. ידעה להכיש בלשונה, ומיד להתנצל ולהגיד כמה היא אוהבת אותך".
מה חיבר ביניכם?
"אני מאוד אוהב דיוות וננסי הייתה אישה גדולה מהחיים שרציתי מאוד להתחמם לאורה. לא רק אני. הרגשתי שיש לי המון מה ללמוד ממנה. ולמדתי. גם כל החברים שלה למדו ממנה המון".
מה למדתם ממנה?
"מדובר בחלוצה אמיתית. היום טרנסיות משתלבות בחברה, אבל אז הקהילה הטרנסית הייתה מוקצית. היא וחברתה גילה גולדשטיין היו נעצרות כל שני וחמישי על שוטטות. עשו להן את המוות, אבל הן לא נשברו. אפילו פרצו לעסקים, למשל לחנות פאות, כי לא היה להן כסף לקנות פאה, וגם ישבו על זה במעצר. היא הייתה גם אמנית נפלאה, והיה לי חשוב שהיצירות שלה יישמרו. הבטחתי לה שאעשה לה תערוכה".
סייפריד עדיין זוכרת את הפגישה הראשונה שלה עם שניידר. "זה היה ב־1970, כשהייתי עדיין נערה בגוף של נער", היא מספרת. "היא באה לביקור בארץ והגיעה למקום המפגש של הקהילה בגן בנימין בחיפה. פתאום אנחנו רואים מכונית אמריקאית מתקרבת, ויוצאת ממנה מישהי יפהפייה הורסת. כולם הסתכלו עליה בתדהמה, כאילו כוכבת בינלאומית הגיעה. היא לא הכירה אותנו, אבל ניגשה לכל אחד מאיתנו, חיבקה ונישקה. הסתכלתי עליה בהערצה. שאלתי אותה איך אני איראה כאישה, והיא אמרה לי, 'את תהיי אישה מאוד יפה. כדאי לך'. המילים האלה נתנו לי כוח להחליט לעבור שינוי מגדרי, כי עד אז חייתי בפחד. בגיל 22 עשיתי את השינוי בלונדון. היא הייתה המודל לחיקוי ולההערצה שלי, המלכה שלנו, הדיווה הכי גדולה".
ההכתרה הרשמית של שניידר כאייקון להט"בי נערכה בהופעה בלתי נשכחת בפריים־טיים, בעונה השנייה של 'אקס פקטור'. מלווה בכלבה סטאר, היא הפציעה באחד הנאמברים האהובים עליה, There's No Business Like Show Business של את'ל מרמן, שאיתו עשתה גיחות נוספות וקומיות לתוכנית הריאליטי. ההופעה הזאת, והקטעים שהעלתה בכיכובה ליוטיוב, חשפו אותה בפני דור חדש של להט"בים צעירים, שנשבו בקסמה והתפעלו מחוש ההומור ומהמודעות העצמית של האישה המרשימה.
בשנים האחרונות, סבלה ממחלת ריאות קשה, אבל נשארה בשליטה עד הסוף כמעט. "גם כחולה היא זו שהחליטה איך יטפלו בה", מספרת אחייניתה. "עצוב שהיא מתה, אבל אני יודעת שעשיתי הכל למענה ואמשיך לדאוג שיזכרו אותה. כל הזמן היא ביקשה ממני, 'אורה, אל תעזבי אותי'. והבטחתי לה שאני נשארת, ואני שמחה שהצלחתי לעמוד בזה".
היא דיברה איתכם על המוות?
"לא, היא לא חשבה שתמות. רק יום קודם, כשראיתי שלחץ הדם שלה מאוד נמוך וקראתי מהר לרופאה, ננסי אמרה לי, 'אורה לא צריך, אין לך מה להציל אותי'. ברור שלא הקשבתי לה. הרופאה באה ומדדה לה לחץ דם, אבל היא כבר גססה. עמדנו לידה, אני והחברות שלה ודיברנו אליה. כשאמרתי לה, 'ננסי, תחייכי אליי', היא חייכה".
"בחיים שלה היא לא בכתה ולא התלוננה על כאבים", מספרת סייפריד חברתה. "כל תקופת המחלה היא הייתה חזקה וצלולה ואופטימית. בבוקר היום שבו היא מתה כתבתי לה שאני אוהבת אותה ושתחכה לי, כי אני מגיעה עם אורה. השמענו לה את השיר 'אני המלכה של תל־אביב', קראתי תהילים ואורה אמרה 'שמע ישראל'. מיד אחרי קריאת 'שמע ישראל' היא נפטרה, עצמה את העיניים לנצח, היא באמת חיכתה לנו. המוות שלה מאוד קשה לי, אני אכולת געגועים מאז".
קלאי שליווה אותה בכל תקופת המחלה, שמח שהצליח להחזיר לה במעט, על תרומתה הגדולה לקהילה. "ההתקרבות הגדולה בינינו הייתה בתקופת האשפוז שלה", הוא מספר. "ביקרתי אותה כמעט באופן יומיומי. גם האחיינית המדהימה שלה הייתה מגיעה המון, אבל היא גרה בקריות, כך שאני הייתי שם איתה, יחד עם המעגל הקרוב אליה. ביחס שלי ושל החברים הייתה גם אהבה וחמלה אליה ולמצבה וגם תחושת חובה. דור שלא מעריך את עברו, אין לו עתיד. היא אישה שעשתה הרבה למען הקהילה והגיע לה להיות מוקפת בכל כך הרבה אהבה".
עכשיו הוא מתכנן את התערוכה שהבטיח לה ומתקשה להיפרד. "חוויית האריזה בבית שלה הייתה קשה לי", הוא אומר. "אתה מסתכל על תמונות של אישה שחיה חיים מאוד מאושרים ומגוונים ובסופו של דבר, הכל מסתכם בכמה קרטונים".
היא ידעה שהיא הולכת למות?
"רק בתקופה האחרונה. היא מאוד נזהרה במילים. הייתה לה אמונה חזקה שלמילים יש כוח. אילנה אומרת שלטרנסיות יש תשע נשמות. הייתה בנו המון תקווה שהיא תשתקם ותחלים אבל ככל שהזמן עבר, ההידרדרות הייתה גדולה והבנו שזה לא יקרה. הנחמה היחידה שלנו היא שבסוף הסבל שלה נגמר והיא יכולה סוף־סוף לנוח. לבקשתה, היא נקברה בחלקת קבר שקנתה לה מבעוד מועד בחיפה, כאישה, בהלוויה דתית, כמו שרצתה".
