במרווח הזמן הבלתי נסבל שבין וִי אחד לִשְׁנֵי וִי, תלוי כרגע כל עולמי.
הסרטים הרעים, הסופות והסערות בתוכי, פחדים וחששות,
שיחות מטלטלות עם אלוהים.
איבוד אחיזה ואיזה קול פנימי, שאני לא מוכן לצטט מילה ממנו פה בשיר.
במרווח הזמן הבלתי נסבל בין וִי אחד לִשְׁנֵי וִי,
מנסה לקחת קצת אוויר, מרפה מהשליטה.
מקיף את החשש באהבה ובאנשים עם לב חם,
מחדיר לנשמה רוח אמונה, תקווה וגם כוס יין קטנה לנחמה,
ולפני השינה מבקש מאלוהים שרק ישמור עליהם, ובאופן אישי עליו.
במרווח הזמן הבלתי נסבל בין וִי אחד לִשְׁנֵי וִי
תלוי עכשיו הלב שלי, מתנדנד על קצה חוט,
עולם ומלואו שנע בין מחובר לסגור, בין בפנים ובחוץ,
יום־יום ממתין דרוך בסבל הזה, שנקרא חוסר ודאות.
המכתב מבטא את הפחדים שמלווים אותי בתקופה זו, הורה לילד שמשרת בעזה
