השתנו לי הפרופורציות מאז 7 באוקטובר. מאותו יום השתנה אצלי היחס בין הכאבים שלי, הבעיות והמצוקות שלי, לבין המציאות החדשה. המחשבות על החטופים במנהרות חמאס שינו את השקפת עולמי מהקצה לקצה. לפני זה, בלילות שלא יכולתי להירדם, הייתי מתרגז, נבהל, מסתובב כסהרורי מצד לצד ומנסה בכוח להיאסף אל שינה מרגיעה. היום, כשאני חושב על החטופים ותנאי השינה שלהם במנהרות חמאס, אני יודע שהחטופים בני עמי, אחיי, היו נותנים הכל כדי לישון במיטה שלהם ליד בני הזוג שלהם, ליד הוריהם, ילדיהם. בסופ"ש אני מרגיש צורך לנסוע לירושלים או לתל־אביב, להיות עם משפחות הנרצחים והחטופים שמשוועים לסולידריות, לאוזן קשבת, לחיבוק, לנוכחות. אמנם קשה לוותר על ארוחת השבת בחיק המשפחה, ועם זאת, המחיר שהם נאלצו לשלם גדול שבעתיים. אני מנטרל את המחשבות ונוסע. הכוחות שאני מקבל מהמפגשים עם המשפחות הללו הם המזור לכל תחושות החסר והאובדן שמציפות אותי מדי יום. "המציאות השתנתה", אני אומר בעצרת הזדהות וקבלת שבת מאולתרת בכניסה לכנסת. שותפות גורל למשפחות האלו היא חלק מהמציאות החדשה של המדינה שלנו. כל אזרח במדינה צריך להכניס לסדר היום שלו ביקור שבועי באחד ממוקדי ההתכנסות הללו, לוודא שאיש מאיתנו לא ישכח ולא יקל ראש באסון הנורא, שקרה לכולנו, ולא רק להם.
1 צפייה בגלריה
yk13693241yk13693241
(ישראל שור)