נסגרו השמיים, נאטם הרקיע. טיפות של מים מנסות להבקיע, למוסס את הלב ולהריע. הייתם גיבורים, אחד־אחד, אנחנו החיים נזכור אתכם לעד. הכל עצר מלכת באותו יום שחור, רק דמעות ועלי שלכת נשארו. השמיים ממעל בוכים, אין טיפת אור. כולנו כואבים ומוחים, בלב נפער חור, רואים את הזוועות גם כשנעצמות העיניים. מרגישים איך הכל מתהפך: הבטן, המעיים.
אבל אנחנו ננצח בגדול! גורל חיות האדם מראש נחתם. נראה עץ שתול במקום כל עקור, ושוב תפרח הארץ. ואלו לא קלישאות, אנחנו כאן כדי להיות!
אחיה הצעיר של שושנה, אריה גלז, נהרג בשנת 1963 במהלך שירותו הצבאי
