לפני 30 שנה נולד בישראל מותג חדש: "פוגלים". הקופירייטר היה ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל, שפרק את תסכולו על מאבקם של פקידי האוצר לשמור על הקופה הציבורית מפני גחמות של פוליטיקאים, וכינה אותם על שמו של מנכ"ל המשרד דאז, אהרון פוגל. המותג הזה היה לסמלה של מערכת היחסים בין אנשי השירות הציבורי לבין הפוליטיקאים, שאומנם קיטרו על הפקידים אבל ידעו לכבד את תפקידם כשומרי סף. כולם הבינו שהם המחסום שבולם את הפיכת השירות הציבורי לשירות מגזרי.
ממשלות נתניהו של תחילת שנות ה־2000 שינו את התמונה ופתחו במסע של מינויים פוליטיים, שהפך בעידן הממשלה הנוכחית לקמפיין פרוע של חיסול השירות הציבורי. הן הפכו את הדרג המקצועי של ישראל לאסופת אנשים שהתכונה העיקרית שלהם היא נאמנות עיוורת למי שמינה אותם. התהליך הזה התרחש בשני צירים, האחד רידוד של כישורי האנשים שמתמנים לתפקידי ביצוע; אף פעם, באמת אף פעם, לא הוצפנו בנחשול אדיר כל כך של פקידים בכירים שאין להם את היכולת המקצועית הנדרשת כדי למלא את תפקידם. הציר השני הוא ביזור תפקידים משמעותיים; כאשר פעילות ההסברה של מדינת ישראל, למשל, מפורקת לרסיסים ומתחלקת בין משרד ההסברה, משרד החוץ, משרד ראש הממשלה והמשרד לענייני מודיעין, התוצאה היא שאין גורם אחראי, ובשורה התחתונה - אין הסברה.
השילוב של פחות מדי כישורים עם יותר מדי ביזור, הרסני לשירות הציבורי. העניין הוא שרובינו לא חשנו את עוצמת הנזק בחיי היום־יום, כי היא מתגלה רק בעיתות משבר. לכן אנחנו עדיין בהלם כשמתברר לנו שאת המשבר הגדול בתולדותינו מנהלים מנכ"לים שלא מסוגלים להרכיב, מזה חודש וחצי, אפילו רשימה שתספק מידע לאן הם פינו את תושבי העוטף ויישובי הצפון.
אז איך זה שאנחנו שורדים? כי לחברה הישראלית יש מערכת הפעלה פנימית נדירה שעובדת על פי חוק שימור האנרגיה. בכל פעם היא מתועלת לזירה הקריטית - לפעמים להקרבה צבאית, לעיתים לחדשנות כלכלית, ובחודש וחצי האחרונים להתפוצצות של תנועות התנדבות אזרחיות שמפצות על חדלונו של השירות הציבורי. "אחים לנשק" הם גלגולה העכשווי של מערכת ההפעלה הזו. הם יכולים להתגלות במאבק על הדמוקרטיה, ואחר כך לשנות מצב צבירה ולצוץ ככוח פעולה אזרחי במלחמה. אלה וריאציות שונות של אותה ישראליות, ואותה יש לנתב אחרי המלחמה אל השירות הציבורי.
אלי יונס, שהיה בשנות ה־90 אחד "הפוגלים" וכיהן בתפקיד החשב הכללי, סיפר לאחרונה שהיה שמח לחזור למערכת הציבורית. יונס בן ה־72 נמנה על האנשים שיכולים להיות משקמי השירות הציבורי, שכן הם נמצאים בשלב חיים שבו הם יכולים לתעל את כישוריהם למטרות ציבוריות, וכבר לא מחפשים למנף תפקיד בכיר כדי להשיג ג'וב עתידי. על פניו זה נראה מוזר - למה שמצליחני ההייטק או בכירי המשק יקפצו מרצונם לביצה טובענית כמו משרד החינוך, כדי לריב עם ועדי מורים? או למדמנה של משרד האוצר כדי להתקוטט עם ההסתדרות? ההימור שלי: אם רק יהיה לפוליטיקאים אומץ לקרוא להם, הם יעמדו בתור. הם יהיו "אחים לנשק 3.0".
משה פרל הוא מרצה באוניברסיטת תל־אביב ומנהל המכון לבנקאות ותיווך פיננסי ע"ש ויקי וג'וזף ספרא
