שיאו של פרק הבכורה בעונה החדשה של 'פארגו' (זמינה ב־HOT) הוא סצנת חטיפה של אישה מביתה. בשלב זה אנחנו לא יודעים עליה הרבה, בטח לא במידה שתפזר את מוקדי הערפל: מי בא לקחת אותה, למה הוא עושה את זה ומה בכלל הכלים שניצבים לרשותה כדי להתגונן מול שני גברים חמושים. בשבילנו היא עדיין אזרחית מהיישוב, שיושבת על הספה מול הטלוויזיה ועומדת לפגוש את הרוע בהתגלמותו.
באותם רגעים, גם אם הצופה הישראלי זוכר שהוא רק אורח ביקום המעוות מיסודו של 'פארגו', שבו מפגשים כגון אלה הם עניין שבשגרה, אין לו אלא לחזור למקום שבו ממילא רבים ורבות מאיתנו עדיין שוהים בו: שבת בבוקר, 7 באוקטובר. אין צבא ומשטרה באופק. המדינה לא קיימת. את השנייה שבה דורותי ליון (ג'ונו טמפל המעולה מ'טד לאסו') מעבירה את מוחה למצב הישרדות, וגם את מה שהיא עושה כדי לצאת מזה איכשהו בחיים, אנחנו משחזרים כבר כמעט חודשיים: באמצעות סרטונים, עדויות, דמיון. עכשיו יש גם את 'פארגו'. עוד ניקח ממנה שיעורי הגנה עצמית.
מאז ומתמיד הקסם האפל של הסדרה נבע מהשאלה איך ממשיכים להסתובב בעולם תחת הידיעה הברורה שקיים בו רשע אמיתי וטהור, שלא בוחל לא במעורבים ולא בבלתי מעורבים. מאחורי הציניות, הממזריות והמקאבריות, ברוח האחים כהן שיצרו לפני כ־30 שנה את הסרט שהתחיל הכל, ישנה דווקא חלוקה מסורתית ומובהקת בין טובים ורעים, כמו פעם, לפני ש'הסופרנוס' ושות' לימדו אותנו להתאהב ברוצחים בגלל תסביכי האמא שלהם. אחרי האסון, 'פארגו' מרגישה קרובה עוד יותר.
כמובן עוזר שהסדרה חזרה לכושר, אחרי עונה צולעת (אם כי היא עדיין הייתה חריגה בנוף הטלוויזיוני). הודות ליוצר גאון (נואה האולי) וליהוק אידיאלי (טמפל, ג'ון האם בתור שריף פסיכופת וג'ניפר ג'ייסון לי בתור מטריארכית שמצטלמת לכרטיסי ברכה עם נשק אוטומטי), 'פארגו' גם מצליחה להיות רלוונטית מבחינה אקטואלית. ברובד הישיר זו כמובן ההתבוננות של הסדרה על מלחמת התרבות באמריקה, שבה באגפים הרדיקליים הופכים רעיונות נאצלים כמו חירות למשהו אחר לגמרי וממש לא חירותי. ברובד עמוק יותר וישראלי מאוד, זו השאלה למי בינינו יש את הפריבילגיה להתהלך בביטחון ובתחושת חסינות מפני אלימות שלא ברא השטן.
