איגוד העובדים של בלגיה הודיע שיסרב להעמיס משלוחי נשק לישראל. גם בברצלונה פירסמו עובדי הנמל הודעה דומה. זה לא שאיגודי עובדים התאפיינו אי פעם בהבנת הקונפליקט. ועדיין, אלה אותות מבשרי רעות. יש עוד. כבר לפני שבועיים התברר בסקר של רויטרס ואיפסוס שרוב האמריקאים תומכים בהפסקת אש. גם סקר של יאהו ויוגוב הצביע על תוצאות דומות. הם לא נגד ישראל. הם לא בעד חמאס. הם פשוט מדקלמים את מילות הקסם, "הפסקת אש", לנוכח תמונות ההרס. זה עלול להחמיר. וזה כבר התחיל.
צריך למוטט את חמאס. לעקור אותו. להשמיד אותו. אלה שיישארו בחיים מבין אנשי חמאס צריכים לעמוד למהדורה מעודכנת של משפטי נירנברג. משום שהאידיאולוגיה של חמאס היא נאצית לכל דבר ועניין. "צריך להשמיד את היהודים והנוצרים, עד האחרון שבהם" – שידרו המטיפים בערוץ אל־אקצה של חמאס. זו בדיוק שטיפת המוח שעברו גם ילדים בתוכניות הטלוויזיה של חמאס. הנאצים הצהירו שהם זקוקים ל"מרחב מחיה" (לֶבֶּנְסְרַאוּם), בעיקר באזורים שממזרח לגרמניה. ראשי חמאס דיברו בשנים האחרונות על "השתלטות על 512 מיליון קמ"ר של העולם כולו". התיאבון שלהם הרבה יותר גדול מהתיאבון שהיה לנאצים.
אבל חלקים לא קטנים בעולם מסרבים לדעת. מבחינתם חמאס הוא ארגון התנגדות פלסטיני. התנגדות לגיטימית. לא כל העולם נגד זכות ישראל לעקור את חמאס. אבל יש רבים מדי, גם במערב, שלא יודעים ולא רוצים לדעת שום דבר שלא מתאים להשקפת העולם המעוותת שלהם. נוח להם להאמין בשקר שישראל היא המדכאת ושחמאס מייצג את המדוכאים. נוח להם להתעלם מהסרבנות של חמאס לכל הצעה בינלאומית שהייתה מסירה את הסגר ומאפשרת לתושבי הרצועה לחיות קצת יותר טוב. נוח להם להיות עיוורים לעובדה שחמאס השקיע מאות מיליוני דולרים בתעשיית מוות שכללה רשת מנהרות שאין כמותה בשום מקום בעולם.
ישראל לא נכשלה בחזית דעת הקהל הבינלאומית. אבל הכישלון הוא רק עניין של זמן. נכון שחלק לא קטן מהאליטות מתייצב לצד חמאס. לפעמים זו בורות. לפעמים זו אנטישמיות. לפעמים זה הלך מחשבה של "כוחות הקדמה". הפרוגרסיביות הרדיקלית, הווקיזם, היא סוג של שיתוק בשרירי המוח. ועדיין, הסקרים מעידים על תמיכה הולכת וגוברת בהפסקת אש. זו תגובה טבעית. כל ערוצי הטלוויזיה בעולם משדרים את תמונות החורבן וההרס מרצועת עזה – וליבם הרחום נוטה לצד שמצטייר כקורבן. הם לא רעים ולא מרושעים. הם בעיקר לא יודעים.
כדי להמשיך בלחימה ישראל זקוקה לתמיכה בינלאומית. לא נקבל אותה מארגוני הסטודנטים שחתמו על מכתב תמיכה בחמאס מיד לאחר זוועת 7 באוקטובר. ולא מ"אנשי תרבות ואמנות" מהסוג המאוס של ג'ודית באטלר שחתמו גם הם על עצומה אנטי־ישראלית בתגובה לכריתת הראשים על ידי חמאס. אבל אנחנו זקוקים לתמיכת עשרות מיליוני אנשים שלא בקיאים במצב. ואנחנו זקוקים גם לתמיכת מיליונים בעולם הערבי והמוסלמי שלא מתלהבים מהאחים המוסלמים. ואנחנו זקוקים לתמיכת הקונגרס.
דווקא משום כך ישראל חייבת לצאת מהקיבעון ולשנות את כללי המשחק. במקום הצהרות ראוותניות על "המשך המלחמה במלוא העוצמה", ועל "סיום הפסקת האש", יש צורך לומר בדיוק את ההפך: ישראל לא רוצה את המשך המלחמה. ישראל מציעה הפסקת אש. ובתנאי, כמובן בתנאי, שהרצועה תפורז, כל החטופים ישוחררו ופעילי חמאס יסתלקו מהרצועה. גם על תנאי אחד מכל התנאים – נניח, פירוז הרצועה – אנחנו יודעים מראש מה תהיה התגובה. וזה בדיוק מה שיעניק לישראל את היתרון האסטרטגי בדעת הקהל הבינלאומית. וכמובן, עוד מרווח זמן כדי להמשיך בלחימה.
כך שאפשר להמשיך בקיבעון הישראלי הקבוע, ולנפק עוד ועוד הצהרות מלחמתיות. זה נשמע מצוין לחלק, רק חלק, מהאוזניים הישראליות. זה נשמע מפחיד באוזני עשרות מיליונים, גם פוליטיקאים במערב, שעם עוד ועוד הצהרות רהב כאלה - ישראל תאבד אותם. זה בדיוק מה שיגרום ללחץ הולך ומצטבר על ישראל. זה לא ישרת את הלחימה. זה יפריע לה. רוצים לחסל את חמאס? אנא, הכניסו אותו למלכודת. במקום שהכותרות בעוד יום או יומיים או שלושה יהיו "חמאס דורש את המשך הפסקת האש, ישראל מסרבת" – הכותרות חייבות להיות הפוכות – "ישראל מציעה הפסקת אש, חמאס מסרב". והצעה כזאת לא צריך להשמיע פעם אחת, אלא שוב ושוב.
כדי להביס את חמאס ישראל זקוקה להרבה יותר משבוע או שבועיים. מדובר בחודשים. פעם ועוד פעם נעצרה לחימה קרקעית בגלל לחץ בינלאומי. זה עלול לקרות שוב. אנחנו יודעים שהיה קיבעון צבאי ומדיני שהוביל אותנו ל־7 באוקטובר. הצבא התעשת. הדרג המדיני, בינתיים, מתעקש להמשיך בקיבעון.
