"עצרת החטופים לא מועילה לכלום במלחמה, אני מאוד מקווה שהיא לא מזיקה, ואני עדין עכשיו" - כך אמר אתמול יעקב עמידרור, אלוף במיל' ולשעבר ראש המל"ל. אז אני לא מתכוון להיות עדין עם עמידרור: תתבייש לך. זו בושה להפנות אצבע מאשימה כלפי משפחות החטופות והחטופים וכלפי כל מי שקם ומתייצב לצידם. מה רוצים שהם יעשו? מה נשאר להם? רק לזעוק.
כיכר החטופים היא מדורת השבט החדשה שלנו: חניכי מכינות צבאיות, תלמידי בתי ספר, כל שכבות העם. עמידרור, לעומת זאת, מהדהד מסרים שעוברים ברשתות החברתיות של הימין הקיצוני, שלפיהם הצבא, המודיעין וההתנתקות הם אבות הכישלון של השבת הארורה ההיא. אבל עמידרור - גם לך יש חלק במחדל הזה. החידלון של המערכת השלטונית, שנתניהו עמד בראשה יותר מ־13 שנה ושהכילה את משטר המרצחים בעזה, הביאונו עד הלום. ונתניהו, להזכירכם, הוא זה ששיחרר את יחיא סינוואר ורבי מחבלים אחרים שהביסו אותנו.
אל דאגה, כל הפעימות של שחרור החטופות והחטופים יבוצעו תחת המטרייה האמריקאית, וימשיכו - סינוואר הרי רוצה למלא חוסרי חימוש ודלק, ואנחנו, בצדק, מוכנים לשלם כל מחיר. לא עצרות התמיכה יביאו את יקירינו הביתה, אלו רק משמשות כתזכורת לממשלה הזאת שהפקירה את אזרחיה. סינוואר לא זקוק לזעקתם - הוא מחזיק בקלפים שהופכים את הצד הישראלי לפריך, לחסר אונים.
אתם רוצים לדעת עד כמה אנחנו חסרי אונים? כדאי שעמידרור וחבורת הביביסטים ישמעו: מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן צפוי להגיע לישראל, וצפוי גם להמשיך להשתתף בדיוני קבינט המלחמה ולהנחות את מקבלי ההחלטות עד היכן מותר להם לפעול. לפורטו ריקו דמינו - עוד מאחז אמריקאי. מה קרה לחופש ההחלטה שלנו? אבל עמידרור, יש גם חדשות טובות: הישראלים קמו כאיש אחד, ונלחמים את מלחמת הקיום שלנו. בינתיים הרעלים שאתם מפיצים במטרה להציל את נתניהו לא יעזרו.
נ', אחות ותיקה באיכילוב, סיפרה לי שבשבת ההיא היא הייתה במשמרת, והבן שלה, מדען גרעין בכיר, התקשר אליה מסטנפורד כדי להודיע לה שהוא חוזר מיד לארץ. כשהגיע לבית אמו באשדוד, היו מטחי טילים. "קח את האישה והילדים ותחזור לאמריקה", היא אמרה לו, והוא השיב: "עלינו ממוסקבה כשהייתי בן 17, המדינה הזאת העניקה לי הכל, ואני חייב להחזיר לה משהו". וכך, אני שומע בכיכר על בני המשפחה שנלחמים בעזה לא רק כדי למוטט את שלטון חמאס, אלא גם כדי שהחטופים יחזרו לחוף מבטחים. בביקור האחרון קראתי שיר של אמילי דיקנסון על געגועים, צמוד לשלט לצד תמונות של החטופים: "געגועים הם כמו זרעים בתוך האדמה, מצפים מאמינים: בסוף יקרה דבר מה... געגועים הם כמו זרעים עמוק בחשיכה, הם מחכים בסבלנות לזמן שיעבור. צריך אין־סוף נאמנות בשביל לראות את האור".
עמידרור, לא יעזור לכם - הזעקה על מה שקרה לנו תימשך ותתעצם. התיקון יבוא, גם הפוליטי. יבוא השינוי שהחל ב־7 באוקטובר, נמשך במלחמת החורמה נגד חמאס ועכשיו מתקיים בכיכר החטופות והחטופים.
זו בושה להפנות אצבע מאשימה כלפי משפחות החטופות והחטופים, וכלפי כל מי שקם ומתייצב לצידם. מה רוצים שהם יעשו? מה נשאר להם? רק לזעוק