גל ילד יקר ואהוב,
כתבתי את המכתב הזה בראשי לא מעט פעמים, והפעם אני כותבת אותו באמת, יודעת שתקרא ושאתה כאן.
בשבת ההיא, השחורה, כאשר הכל התחיל, קבוצת הכיתה די מהר החלה להתמלא בהודעות, ורק ממך אות חיים אחד לא התקבל. מצחיק לומר, אבל כמה שמחנו לשמוע לאחר כשבועיים שאתה חטוף, כי אופציות אחרות נראו לנו גרועות יותר. נשמנו לרווחה יחסית, דרוכים ומלאי שאלות. ההורים של החברים שלך סיפרו שזה היה היום שבו חבריך חזרו מעט לתפקד, מעט לחייך, לשחק.
מאז התמקדנו באופן יומיומי בחזרתך, וכל תמונה שלך, כל אזכור בתקשורת וכל כתבה פורסמו בקבוצה. התלוצצנו לגבי העובדה שאתה לא אוהב להצטלם ומעדיף שלא להיות במרכז, והנה אתה לגמרי במרכז העניינים. שאלנו את עצמנו מה היית אומר על זה וכמה היית נבוך... כשתתאושש נדפדף יחד בהודעות, אני מבטיחה לך שתתרגש ותהיה גאה בכיתה הבוגרת ובחברים האוהבים, שעסקו כל העת במחשבה עליך ובדאגה לשלומך.
הידיעה שאתה עם משפחתך נתנה כוח. אני מכירה את אמא שלך, חן, ויודעת שעבור ילדיה היא יכולה להילחם גם בצבא שלם. וידעתי שאגם, שאוהבת אותך כל כך, מחזקת אותך. ובטוח אתה גם משחק עם טל, והפעם... אתם פחות מעצבנים אחד את השני.
כשנודע שאתם שבים הביתה, היה זה אחד הימים המרגשים בחיי. הכיתה שלנו שוב שלמה, ובה 30 תלמידים בדיוק. לא פחות!!! אני מבטיחה שתמיד אהיה ונהיה כאן בשבילך. בראשי מהדהדת אמרה מחזקת שהנחיל לכולנו אביך היקר: התקווה מתה אחרונה.
אוהבת, נעמה