"כדורגל ואיציק זה מילים נרדפות - הוא שחקן מעולה ואוהד שרוף של מכבי תל־אביב, בנאדם צעיר ברוחו. הוא אזרח דני ויש לו גרושה ושני ילדים בדנמרק, שרק חודש לפני החטיפה הוא חזר מביקור אצלם. הוא גם הדוד האהוב על הילדים שלי, ממש כמו אבא שני שלהם. בקיבוץ הוא עבד כאיש אחזקה, אחראי בין היתר על כל מערכות הגז, וגם מאז שהוא בפנסיה הוא ממשיך לעבוד מדי פעם. הוא איש של עשייה, חייב כל הזמן להיות בתנועה.
בשבת ההיא התעוררנו מהאזעקות, וכרגיל בסבבי לחימה כאלה כתבנו לאיציק לשאול מה איתו. הוא ענה לנו עם אימוג'י של אגודל למעלה, כאילו כדי לומר שהכל בסדר. ראינו בטלוויזיה אחרי זה מחבלים בשדרות ובנתיב העשרה, אבל חשבנו שהכל מתרכז שם, בצפון הרצועה. ואז איציק התקשר אליי בהיסטריה, הוא אומר שהדלת של הממ"ד ריסקה לו את היד ויורד לו הרבה דם. אני מנסה להסביר לו בטלפון איך לעשות חסם עורקים, מנחה אותו לחפש בד כלשהו, ותוך כדי אני שומע צעקות ברקע ואנשים מתקרבים אליו. איציק צעק לי אז לתוך הטלפון "דני, זה הסוף, דני, זה הסוף". לא הבנתי על מה הוא מדבר. התקשרתי לבעל של האחיינית שלי, שגר בקיבוץ והוא לוחם, וביקשתי ממנו לגשת לאיציק לעזור לו. הוא ענה לי: "דני, עד עכשיו זרקו עליי ארבעה רימונים והרגתי שני מחבלים, כל מי שיוצא מת". ב־15:00 הוא הצליח להגיע לדירה של איציק, והוא לא היה שם. שאלתי אם אולי פינו אותו, אם יש מצב שהגיע אמבולנס, והוא ענה לי: "אנחנו לבד פה, לא הגיע כלום". ואז עשינו איכון לטלפון שלו, וראינו שבסביבות 12:00 הוא עבר את הגדר לעזה. אחר כך גם הצבא איכן, והוא כבר היה בלב העיר עזה, באזור בתי החולים.
הממשלה הבטיחה לנו שהחטופים שנשארים מחוץ לעסקה יפגשו את הצלב האדום - זה כמו אוויר לנשימה עבורם, במיוחד לפצועים. בינתיים, אנחנו באמת שמחים על כל מי שחוזר - אבל מחכים לקבל אות חיים מאיציק, ובעיקר לראות אותו שוב בבית".
משפחות חטופים ונעדרים המעוניינות להשתתף בפרויקט: yediot.oct@gmail.com
