המאבק בימים הקרובים יהיה בין שתי מגמות מנוגדות. האחת, מונהגת על ידי חלק מהשרים בקבינט, תומכת בהמשך העסקאות, מתוך שאיפה לשחרר כל מי שאפשר; השנייה, מונהגת על ידי שר הביטחון וצמרת צה"ל, חותרת לחידוש הלחימה. נתניהו השמיע בנושא הזה הכרזות סותרות.
אלה העובדות: אמש הסתיימו ארבעת הימים שעליהם הוסכם בין ממשלת ישראל לחמאס. בהסכם המקורי נקבע שיהיו עוד שתי תחנות - תחנה אחת לאחר עוד יומיים ותחנה שנייה לאחר יומיים נוספים. ישראל וחמאס הסכימו למעשה להמשיך עד לתחנה הראשונה. השאלה היא מה יקרה ביום השביעי או ביום התשיעי.
ארבעת הימים הראשונים לימדו את הצדדים שלמרות התקלות שבדרך, מריטת העצבים ועיגולי הפינות, ההסכם עובד. חמאס, מנוולים כפי שהם, מספקים בינתיים את הנדרש. ראש הממשלה, חברי הקבינט וראשי הצבא טענו מתחילת המשא ומתן שהלחץ הצבאי לא מעכב את השחרור אלא להפך, דוחף את חמאס להגיע לעסקה. ייתכן שצדקו - ייתכן שלא. כרגע, כשמתווה העסקאות קבוע ומיושם, הטיעון הזה לא רלוונטי. הקבינט יצטרך להחליט מה השלב הבא - המשך שחרור החטופים או חידוש האש.
ההחלטה לא קלה. אבל כמו שכתבתי כאן בעבר, המינימום הנדרש מההנהגה המדינית והצבאית הוא לומר לישראלים, גם למשפחות, את האמת, האם הם חוזרים להעמיד את הלחימה בראש סדר היום, כמו שהיה בשבועות הראשונים, או שהם ממשיכים להעמיד בראש סדר היום את שחרור החטופים, כמו שאמרו ונהגו השבוע. למרבה הצער, הם נמנעים מלהציג לציבור את הדילמה כפי שהיא.
המלחמה בחמאס במרכז הרצועה ובדרומה תהיה שונה מהמלחמה בעזה ובפרבריה. כאשר קרוב לשני מיליון נפש חיים ברחובות קשה מאוד להשטיח ערים שלמות בהפצצות מהאוויר ומהקרקע, ולהכניס לאזור הבנוי שתיים וחצי אוגדות. המחיר בנפגעים לכוחותינו ובנפגעים באוכלוסייה האזרחית יהיה כבד מאוד, ויקשה על ישראל בעולם.
המציאות בשטח פחות זוהרת ממה שהיינו רוצים לראות: 52 יום עברו, ולחמאס יש עדיין אחיזה בצפון הרצועה, בסג'עייה, בג'באליה ובחלק מרימל. האירוע הפומבי שבו שחררו מחבלי חמאס את החטופים בצפון יעיד על כך.
למיטב הבנתי המלחמה במרכז ובדרום תהיה סלקטיבית יותר, ממוקדת יותר. את המלחמה הזאת אפשר להתחיל גם אחרי שבועיים, גם אחרי שלושה. בינתיים ישוחררו עוד חטופים וחטופות: איש לא יכול להבטיח, שהתנאים הנסבלים שבהם הוחזקו חלק מהחטופים לא ישתנו לרעה. חטוף אחד מבין המשוחררים, רוני קריבוי מכרמיאל, ניצל בנס לאחר שהבית שבו הוחזק הופצץ על ידי צה"ל; חטופה אחת הגיעה לבית החולים בארץ כשיש סכנה לחייה. אחרים התאוננו על רעב בימים האחרונים לשבי.
לכן האחריות אומרת: קחו מה שיש, עם כל המחיר שכרוך בכך, בשחרור רוצחים, בחיזוק האחיזה של חמאס בשטח ובדשדוש בפעילות של צה"ל. זה מה שהמדינה יכולה לעשות כרגע למען האוכלוסייה שהפקירה.
במקום לצאת יום יום בהכרזות מהדהדות על חיסול חמאס מוטב להנמיך טונים. לא רק את הציבור הישראלי הן מבלבלות - גם את האמריקאים, המצרים והקטארים שאנחנו זקוקים לתיווך שלהם בעסקאות החטופים. אמינות היא מרכיב חיוני במשא ומתן.
חמאס רצה את הפסקת האש: היא מועילה לו. אבל הפסקת האש מועילה גם לצה"ל. היא מאפשרת לו להתמודד עם תקלות וחוסרים שהתגלו בשלושת השבועות הראשונים של המבצע הקרקעי. לא פחות חשוב, היא מאפשרת לדון בשאלות שמלוות אותנו מאז 7 באוקטובר. קודם כל, בשאלת היום שאחרי. לאיזו מציאות בעזה חותרת ישראל לאחר שהמצב יתייצב והאם הממשלה בהרכבה הנוכחי יכולה להגיע להחלטות הנדרשות בנושא הזה. ספק רב אם היא יכולה.
שנית, הפסקת האש מאפשרת לדון בראש נקי במשגים ובמחדלים שהביאו עלינו את 7 באוקטובר. הגילויים שהתפרסמו בימים האחרונים ב"הארץ" מבהילים. הדגש על היוהרה והרשלנות ששלטו לכאורה בחיל המודיעין לא צריכים להשכיח לרגע את הגורמים האחרים שאחראים לקטסטרופה, מהדרג המדיני עד לאוגדת עזה. גורמים שונים מנסים לדחות ככל האפשר את הדיון בשני הנושאים האלה - החזון לעזה והאחראים לחורבן. אסור להיכנע להם, מסיבה פשוטה: כל החלטה שמתקבלת היום לגבי עזה חייבת לקחת בחשבון את העתיד. בעולם מבינים את זה - בישראל מדחיקים.
ולגבי המחדל של 7 באוקטובר: האחראים הישירים למה שקרה ממשיכים בתפקידיהם. צריך לקוות שהרצון לכפר על העבר לא משפיע על ההחלטות שלהם בהווה. האתגר שעומד לפניהם כפול ומכופל.
עד כאן דרמה. מכאן פארסה: אתמול נחת בארץ אילון מאסק, מיליארדר אקסנטרי שמאמץ מפעם לפעם התבטאויות אנטישמיות ומה שחמור יותר - פותח לרווחה את שערי הרשת החברתית שלו להסתה אנטישמית, ניאו־נאצית, ולשקרים מזעזעים על ישראל ועל המלחמה. לטוויטר (היום X) יש חלק משלה בגל האנטישמי הגואה. היהודים בארצות־הברית ובאירופה חשים מאויימים, בצדק. הנזק לישראל עצום.
הליגה נגד השמצה, הסוכנות שמרכזת את המאבק נגד אנטישמיות באמריקה ובעולם, יצאה למערכה נגד מאסק. תאגידים גדולים החליטו להפסיק לפרסם ברשת שלו. מאסק יכול היה לרסן את עבריינות הרשת שלו. במקום זה הגיע לביקור בזק יחצ"ני כאן.
נתניהו נחלץ לעזור לו. הוא הקדיש שעות מזמנו לאורח מיוסטון. בשיחה שניהל אתו הוא לא טרח אפילו להזכיר את התרומה של מאסק והרשת שלו לגל האנטישמי.
נתניהו לא מפתיע אותי. ליבו נוהה אחר מיליארדרים וכספם; המוזרים ביניהם אהובים עליו במיוחד. גם באנטישמים הוא מאוהב. ראה ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה. בעיצומה של מלחמה שבה משוועת ישראל לתמיכה של הקהילה היהודית באמריקה הוא מנחית על היהודים שם סטירת לחי מצלצלת. על הדרך הוא גם ממאיס את עצמו על הנשיא ביידן, שתקף את האנטישמיות של מאסק בחריפות. נשיא ארצות־הברית נגד אנטישמיות, ראש ממשלת ישראל נמנע.
מפתיע אותי הנשיא הרצוג. המינימום שנדרש מהנשיא שלנו היה להודיע שכל עוד ממשיך מאסק להפיץ תעמולה אנטישמית אין לו עניין לפגוש אותו. לא מזיק לגלות מפעם לפעם קצת אופי. במקום זה הרצוג קיבל אותו, ומלמל כמה משפטים כלליים, בלתי מחייבים, על ביטויים אנטישמיים במרחבי הרשת.
מתברר שהערבות ההדדית בין ישראל לעם היהודי קיימת רק ברטוריקה. במציאות הממשלה מצפה שהיהודים בעולם יערבו לה אבל פוטרת את עצמה מלערוב להם. במקרה של מאסק היא הלכה צעד נוסף: גם תעמולה אנטי־ישראלית היא בסדר. תארו לעצמכם מה היו עושים בנתב"ג לתייר שהיה נוהג כמו מאסק אבל לא היו לו מיליארדים: מעצר, חקירה משפילה במשטרה וגירוש מיידי, על המטוס הראשון.
מתברר שהערבות ההדדית בין ישראל לעם היהודי קיימת רק ברטוריקה. במציאות הממשלה מצפה שהיהודים בעולם יערבו לה אבל פוטרת את עצמה מלערוב להם. במקרה של מאסק היא הלכה צעד נוסף
