בחודש האחרון התבקש שר האוצר סמוטריץ' להכריע האם לאור אסון 7 באוקטובר הוא רוצה לעשות פוליטיקה או מלחמה. למרבה הצער, ביום שני האחרון, הוא בחר לעשות פוליטיקה, ובכך החליש את יכולתנו לנצח במלחמה.
במהלך החודש נקלע שר האוצר לליבה של מחלוקת ציבורית ערה, על רקע תוכנית הקיצוצים בתקציבים הקואליציוניים שהציג לו האוצר. סמוטריץ' חזר וטען מעל כל במה כי הדרישה לקצץ כספים קואליציוניים למגזרים החרדי והדתי־לאומי נגועה בשנאה וצרות עין של יריבים פוליטיים שלא היו מוכנים לקיצוצים דומים בנושאים הקרובים לליבם. הוא דיבר מדם ליבו כשהעלה על נס את העלאת השכר למורה החרדית מרובת הילדים, שהתוספת תסייע לה לגמור את החודש. הוא דיבר מדם ליבו כשדיבר על התקציבים לגרעינים המשימתיים, וחש שהוא מגן בגופו על עולם התורה כשהתעקש על תוספת של חצי מיליארד שקלים לתקציבי הישיבות - תוספת שאותה הוא בחר שלא להזכיר בפרסומיו או בראיונותיו הפומביים. והוא צדק. בעולם רגיל, זה שלפני 7 באוקטובר, ההסתכלות הגרושניקית על התוספת לעולם התורה ולמערכת החינוך החרדית הייתה במקרה הטוב היתממות. אלא שהמלחמה הגדולה שנכפתה עלינו, שגוזרת עלויות לא מתוכננות של 200 מיליארד שקל, הייתה צריכה לשנות מהיסוד את סדרי העדיפויות שלנו.
במלחמה כזו, ובחוסר הוודאות הנגזר ממנה, גם הכלכלה היא חזית. כסף הוא לא משאב לתיקון קלקולים חברתיים אלא נשק, שקונה עצמאות מדינית ופיננסית, מאפשר אורך נשימה ומבטיח כי היציאה מהמלחמה תהיה לשיקום וצמיחה, ולא למדינה שבורה וחבולה ששעבדה את חיי ילדיה לחובות. במלחמה כזו, התשובה הנכונה לדרישת האוצר לקיצוץ תקציבי בתוספת שהייתה אמורה להינתן למורים חרדים, היא דרישה שלו לקיצוץ מקביל בכלל העלאות השכר במגזר הציבורי שניתנו בשנה האחרונה. אל מול אישור שלו לדרישה לקיצוץ בתרבות חרדית שנמצא בכספים הקואליציוניים הוא היה דורש קיצוץ בתקציבי משרד התרבות, בכדי לשמור כסף לדברים שבשעה גדולה ונוראה כזו יש להם עדיפות על שיפור מסוים בסדר הקיים.
כי לפני שנוכל לחזור ולבנות את המדינה ולשפר את חיי תושביה, אנחנו מוכרחים להבטיח את קיומה ואת ביטחון אזרחיה. לפני תוספת שכר לקבוצת לחץ או סיוע למגזר מקופח, יש להבטיח תחמושת למלחמה, גג ופת לחם לאזרח שהפך לפליט בארצו, סיוע שיאפשר למגזר העסקי ולמיליוני שכיריו לשרוד את המשבר, שיקום יישובים שנחרבו וכמובן אורך נשימה אל מול חוסר ודאות שגוזרים עלינו אויבינו.
בבחירה לעסוק בתגרנות פוליטית ולאשר תקציב הכולל תיקונים חברתיים התואמים את השקפתו ולא את האג׳נדה הלאומית הדוחקת, בחר סמוטריץ' לעשות לביתו הפוליטי במקום למלחמה. הבחירה הזו, יותר מכל מאמר, פוסט או נאום, מעידה כי הוא אינו מחויב לניצחון מכריע וחיוני, ולפיכך אינו מנהיג החזית האזרחית שישראל על כלל מגזריה צריכה בעת הזאת. למרבה האירוניה, הבחירה של סמוטריץ’ לעשות לביתו הפוליטי ולא לקידום האידיאל הלאומי, תוביל לתבוסה בכל החזיתות. הציבור האמוני, בניגוד למנהיגו, התעלה לגודל השעה ונרתם להצלת המדינה, הוא לא ישכח את הטעות הקשה שנעשתה בשמו.
עמיעד כהן הוא מנכ"ל קרן "תקווה ישראל"
