חודש לאחר אירועי 11 בספטמבר 2001 ביקרתי בניו־יורק. אבק ההריסות היה עדיין באוויר. פגשתי את מורי, הרב פרופ' ניל גילמן ז"ל, והוא סיפר לי שרק כעת הבין את טענתי על השואה כ"נקודת האפס" של העם היהודי. "כשהעשן רווי באפר בני אדם התנשא עד לחלון חדרי ברחוב 122", הוא אמר, "הבנתי מהי השואה". ואכן, לעיתים, הבנת ההיסטוריה בצורה אינטימית, לא אקדמית, מגיעה לאחר אירוע שנקשר בתודעתנו לתמונת העבר.
עבור רבים מבני הארץ הזו, השואה הייתה בבחינת עבר רחוק, לא מתאים לחוויותינו הישראליות, אולי שייך לבני עדה אחרת. ואז באה השבת ההיא והעמידה אותנו באופן בלתי אמצעי לנוכח חוויית השואה. האימה של היום התקשרה בתודעה לאימה אז, חוסר האונים היום נקשר לחוסר האונים שם. התהוותה שותפות גורל חוצת גבולות של עדה ואפילו עם ולאום. כולנו היינו כאן וגם שם. אין זה משנה אם ההיסטוריון המפוקח, קר המחשבה, יעמיד אותנו על ההבדלים ההיסטוריים בין היטלר לסינוואר, בין הוואפן אס־אס הנאצי לנוח'בה החמאסית, בין תרבות גרמניה לתרבות האיסלאם הפונדמנטליסטי. הוא יראה גם את האלמנטים הנאציים בתעמולה הערבית כיום. אולם כדי להבין שואה מהי, עלינו להפנות את המבט מהרוצחים אל עולמם של הנרדפים: כעת זו חוויית הישראלים הכלואים בממ"דים, הנסתרים בדממה בעליות גג, הנחבאים מתחת למזרן ובארון, ואיש לא בא לעזרתם. הם שומעים את היריות ומצהלות הפורעים, רואים את חלאות האדם שרוו את צימאונם לדם יהודי, חוטפים תינוקות, ילדים וקשישים. עבורם זו השואה. אין להם ולנו מילים ותמונות כדי לנסות לדבר את הזוועה - מלבד הלקסיקון של זיכרון השואה.
השואה הרחוקה היסטורית, גיאוגרפית ועדתית נהיית קרובה. האימה נהיית מובנת. חוסר האונים נהיה מוחשי. זה כבר לא רק "הם" אלא "כולנו", כל היהודים ואף אזרחי ישראל הערבים. וגם השנאה העתיקה ההיא, שנראתה לנו הצברים רחוקה, מהספרים, מסיפורי סבים וסבתות, נהיית למוחשית. שוב צועדים המונים ברחובות וצורחים בגרסאות שונות מוות ליהודים. קורסת הדיכוטומיה הציונית בין ימי גולה חסרי כוח ותוחלת וימי ישראל אדירי הכוח. תמונות הזוועה ששירטט המשורר בשירתו "בעיר ההרגה" חזרו אלינו כבמכונת זמן. שוב יהודים נרדפים ונחבאים ומוכים ונרצחים, "זקן ונער וטף".
באותו ביקור בניו־יורק שאלתי את חברי מה דמות תהיה לאמריקה כעת. הם ענו לי שייקח להם זמן להבין. עניתי שאני בטוח שאמריקה תתגבר, אבל אני חושש שהיא תהיה חלשה יותר. השואה הייתה "גראונד זירו" של העם היהודי; החלה היסטוריה יהודית חדשה. כך ב־7 באוקטובר הסתיימו 75 שנים של היסטוריה ישראלית. מה דמות תהיה לישראל כעת, מוקדם לומר.
האם נתפקח מתודעת האימפריה ומהחלום המשיחי, ונבנה חברה דמוקרטית, משכילה, ברכה למשפחות האדמה? מדינת היהודים במאה ה־21 אינה יכולה להיות קהילת גטו. היא חייבת לקבל השתנות ושונות. במקום דת משותפת, אחידה לכולם, כופה עצמה על מי שאינו איש אמונה דתית, נצטרך לטפח לצד התרבות היהודית והישראלית "דת אזרחית", הסכמה על כללי משחק משותפים, שוויון בפני החוק וכבוד לחוק ולמשפט. האסון חייב להביא להתפקחות מהרצון למשול במיליוני בני עם אחר - נדרש להיפרד ולאפשר להם, בהדרגה, לפתח את חייהם הלאומיים.
ישראל הלא משיחית, הדמוקרטית, חייבת להיות המענה שלנו לימים הקשים הללו. שם יש תקווה.
פרופ' משה שנר הוא חוקר היסטוריה ומחשבת ישראל במכללת "אורנים"
