בחוצות עזה מצהלות צרחות, עולזים נקהלים נשמעים. בת ישראל, הקיפוה פוחזים, נרגמה וזבת דם. אך גאה היא, עברייה, תפילה נושאת בגבורה זקופה, אין מורא בעינה, אין בכי אין תחנונים.
אזרי עז לבשי עוזך, כחנה "אם השבעה" גבורתך. עטי לבן מחלפות כסותך, רקמי רקמת מצנפת זהב חג לראשך, כעטרת ניצחון ככתר הניחי למצחך. יישרפו עיני כל המביט בך, יגדעו ידי מלטפייך מחללייך, אז קרן אור ירשפו עינייך, שבעתים להבה מאור החמה, יאכלו באש עד כלות משטמייך, כחגבים ייפלו, ורבבות חמס יתבוססו לרגלייך. הנה יורד אני היום בענן נאום אדונָי, אשאך עימי משאול חשך, מגיא צלמוות מנהרות, אל קרן אור מרצדת זהב. אל תביטי אחור! כי למלח וגופרית כסדום תהיה, ובא היום מות לנצח לכלותה.
אם אתבושש מעט לבוא היום, נצרי בנפשך זיכרונות ביתך מולדתך, יהיו עד אגיע, מזון מים חיים מזור לנפשך. ואשלח עמי פלדת צבאות ישראל, נחת טעם "חרבות ברזל", ונאכלה ארץ חמס זרע עמלק, וכלתה הארץ הזו בחרב ובאש.
ילדתי, אז בעריסת תינוקות עוללים יניחוך, בחום אוהבים אובילך אל בית אביך ואל זרועות אמך, אל ערש חבל ארץ מולדתך.
